אני חושבת שיש לך בידיים חלק מהנשמה שלי שהיה צריך ללכת לאיבוד מזמן. 

רוב האנשים מאבדים אותו סביב גיל 17, אולי בצבא, אולי קצת אחרי. 

הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, ואז פתאום יום אחד.. פוף. מבינים שהוא כבר לא.

אבל לא אצלי. 

אצלי הוא אבד קצת, לכמה שנים פה ושם, 

אבל תמיד ברגעים שבהם הכי פחות ציפיתי, פתאום מצאתי אותו שוב,

בתוך ערימת בגדים של חורף, 

בתוך איזה ספר ישן, מקופל יפה. 

לא עוד. 

אתה פספוס בשבילי, אבל לא כזה שלא אוכל לחיות איתו. 

בכל פעם ניסיתי להגיד לעצמי שמה שיש לנו זה לא מספיק כדי לדעת אם זה 'זה',

שצריך לראות אותנו בעוד מצבים, בעוד סיטואציות, לעשות עוד, לקחת את זה רחוק יותר כדי לדעת.

זה הצליח בכל פעם מחדש.

אבל זה לא רק 'זה'. 

לא עוד.