בבקרים, כשאני קמה ועדיין חשוך וכל מה שאני חושבת עליו זה שבטח בדיוק התעוררת גם אי שם בחולון הרחוקה, 

או כשאתה מתעורר ואתה לא לידי וזה מרגיש הכי לא נכון בעולם.

בשיחות, כשבא לי לשמוע מה עבר עליך היום אבל אני מתאפקת,

כשבא לי לספר לך על עוד יום מחורבן\מגעיל\מרגש\מעניין\מדהים שלי ואני שותקת.

בנסיעות הביתה, כשהאצבעות שלי כמעט ומחייגות את המספר שלך אבל אז נזכרות שכבר לא, 

ואולי זה טוב שכבר לא, כי עכשיו תוכל אשכרה לעבוד ולא לעמוד מובך באמצע המחלקה ולגמגם לי. 

בערבים, כשזה הכי מתאים לחזור הביתה לחזה שלך, ללשבת ביחד ולפענח מה לעזאזל קרה היום במחלקה ולמה הייתי

צריכה להתנדב להכנס לראות את הניתוח ההוא, ביחד (לא, לא באמת הייתי צריכה.. אתה צודק. אלוהים ישמור.)

בלילות, כשמתחשק לי רק למשוך אותך מהצווארון אחריי למיטה, או למקלחת, או למטבח.. בכל לילה משהו קצת אחר.

הכל נסבל, באמת. 

אבל כן קשה לי ברגעים בהם הלב שלי מתפוצץ מרוב אושר, או נכבה מרוב עצב. 

קשה לי כשאני רוצה לספר לך שבא לי לטוס בקיץ ולטייל, להיזרק איפשהו ורק לטייל, ומה שהמחשבה על זה עושה לי בגוף. 

כשאני רוצה להגיד לך שיש הופעה של אד שירן בדיוק איפה שכלכך בא לי להיזרק, ואיזה מתאים זה, כאילו משמיים, שנלך

ונהיה יחפים על הדשא, נשב על שמיכה ונקשיב לו שר עלינו בלייב. 

קשה לי עם כל זריחה יפה שאני רואה, עם כל שקיעה-קצת-יותר-מיוחדת-מהרגיל, עם כל בניין שמואר באור הנכון ובא לי לצלם לך,

עם כל פאקינג עץ הדר שפורח עכשיו ויש לו את הריח המשכר הזה שמזכיר לי, איך לא, אותך. 

קשה לי לחשוב על זה שלא תהיה שם איתי כשאסיים ללמוד, שלא תהיה שם כשאנסה להחליט על המחקר או על איפה לעבוד.

קשה לי כשאני חושבת על סבא שלי ובא לי לשתף אותך. קשה לי כשאני מפחדת מהכל בערך ואתה לא שם בשביל לגרום לי להבין שהכל שטויות.

קשה לי כשאני מבינה כמה זה עצוב, כמה זה פאקינג עצוב, שאנחנו לא ביחד עכשיו. או לנצח. 

וזה הצד שבדרך כלל מנצח.