אבל עוד לא לגמרי החלטתי, אתה הכישלון המפואר שלי? או החלומות למגירה?..

ואם כישלון, אז איפה נכשלנו בדיוק?

ואם מגירה, אז כמה עמוק?.

-

ואז מתה לי הנענע,

ונדם לי הלב. 

אני יודעת שאהבת אותי. 

זה היה כתוב לך על המצח, כשעצרת אותי כשרציתי להסתובב בזמן ששכבנו כי ידעת כמה אני אוהבת כשהראשים שלנו צמודים. 

כשהחזקת לי את היד בטיילת ואמרת לי שסיפרת לאמא שלך, ושזה היה כל כך מטהר שכדאי לי גם.

כשעמדנו במטבח וחתכתי סלט בתחתונים, ושיקרת לי כמה יפה אני חותכת סתם כי רצית לראות אותי מחייכת. 

כשאמרת לי שלא לה אתה דואג.

אני גם יודעת שאהבתי אותך. 

הרגשתי את זה מחמם אותי כשהיית מחייך אליי ולא התאפקתי מלהניח את כפות הידיים על הלחיים שלך ולנשק אותך.

בפעמים בהן הרגשתי שהחשיבה שלך כזאת מיוחדת, שאני רוצה אותה אצל הילדים שלי. 

כשביום ההולדת הקודם שלך, אחרי שהתעקשתי שניפגש, ישבנו בפארק ונתתי לך את התה שלי כי שלך היה מגעיל.

כששכבנו על הגב באלכסון במיטה ושאלתי אותך למה אתה לא גומר, דיגדגתי וחשבתי לעצמי שזה כל מה שבא לי לשאוף אליו בחיים האלה.

לגרום לך לגמור. 

וזה כמו מה שאמרת לי בקיץ אז לפני שנה וחצי על המכונת פסטה והתעצבתי. 

זה בטח קורה לכל הזוגות, כל השטויות האלה שקרו לנו, וזה לא באמת כל כך 'מיוחד' כמו שאנחנו חושבים.

זה עדיין מעציב אותי, אבל אני נותנת לעצמי להיות עצובה בשקט. 

כי אהבתי אותך, וזה עצוב לי שאתה לא כאן, ומגיע לי להתאבל. 

אני חושבת

שתמיד רצית להחליף את השגרה שלך בי, והבעיה היא שהשגרה שלי בסדר גמור ואני לא בטוחה שאני רוצה להחליף אותה.

זה את האש שרציתי. 

בכנות,

לפעמים אני לא יודעת למה הוא עדיין כאן.. סביר שאצלי זה לא היה עובר, ה'שטויות' האלה. 

אולי הוא פוחד להיות לבד, או פשוט פוחד להיות בלעדיי. זאת סיבה לגיטימית, אני חושבת. 

אני יודעת למה אני עוד כאן, אז זה בסדר, 

אבל אני גם יודעת על כל כך הרבה סיבות למה לא להיות. 

וזה מה שהורג אותי. 

אלוהים, בא לי לחזור לא-לדעת כמה נעים הבפנוכו של הפה שלך מרגיש,

או כמה נעים אתה מרגיש בבפנוכו שלי. 

אבל גם... לא בא לי?.