איך אני אוהבת לשמוע רדיו.. ההרגשה הזאת של הפתעה בכל שיר מחדש, 

של לחכות לשיר הבא שאני לא מכירה וכל כך רוצה להכיר כבר. 

איך אני אוהבת לשמוע את המוזיקה שלי.. המוזיקה שממשיכה לצידי עדיין מדי פעם,

לפעמים רועשת ולפעמים בקושי נשמעת, לפעמים חזקה יותר ולפעמים פחות, 

בהתאם למה שמתחשק לי להיות באותו הרגע. 

-

איך אני אוהבת להתקשר אליך אחרי יום ארוך במחלקה ולספר לך הכל, 

לחשוב עליך מחכה לי בבית עם פסטה או סתם איזו כוס תה "של חלשים" כי הוא לא שחור מספיק, 

את הריח החריף הזה של הזרע שלך כשהוא מטפטף לי על הירך הפנימית בדרך למקלחת.

איך אני אוהבת להתעורר לידך בבוקר, להעביר את היד בשיער שלך ולמשוך את הזרוע שלך עליי.

זה דבר כלכך פשוט שבטח מרגיש די דומה לכל זוג בעולם, 

אבל אני יכולה להישבע שברגעים האלה, הזרוע שלך הכי מיוחדת והריח שלך הכי טוב. 

-

תמיד רציתי לקבל הכל מהכל, בלי לוותר על כלום. 

ותמיד מישהו היה צריך לשים לי ברקס, 

וגם עכשיו זו רק שאלה של מתי, ומי. איזו בוגרת את שיאללה. 

כמה יופי יש בחיים האלה, וכמה ממנו אני קיבלתי לידיים ולא יודעת מה לעשות בו. 

ברגעים כאלה אני יכולה להישבע שהיה עדיף לי להיות טיפשה ולא לדעת כמה זה מדהים,

ולהיות מאושרת בשקט. רק להיות, לפחות. 

פעם חשבתי שהכי הרבה קנאה שאני יכולה להחזיק בבטן-

זה לחשוב על כל מי שאי פעם נגעה בך לפניי, 

ועוד תיגע בך אחריי.

זה הרגיש לי המון כזה, גם כי זה מספר אינסופי וגם כי אלה המון ידיים.. 

אבל עכשיו...

מדהים אותי כמה קנאה יכולה להיות מזוקקת לתוך אדם אחד.

וזה גרוע יותר.

כל כך הרבה יותר גרוע. 

אני נצמדת אליך מתחת לזרם המים ומרגישה איך כל החלקים שלי נוגעים בשלך והעולם כאילו רוצה להתפוצץ,

אבל במקום זה הוא רק ממשיך. 

הזרועות שלי סביב הצוואר שלך ואנחנו מדברים על איזה משהו מצחיק,

כשפתאום אתה צוחק ואני צוחקת רק מלראות אותך צוחק,

נשענת אחורה עם הצוואר ומרגישה את היד החמה שלך בגב שלי. 

אני מנסה להגיד משהו ואז אתה מנסה, ואנחנו מגמגמים וצוחקים והשיניים מתנגשות כמו שתמיד רציתי.

אתה מלטף אותי ונוגע בי ובזמן שאני נצמדת יותר ויותר,

אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי כשהכל מושלם ומקליק למקום הנכון,

דווקא יש שלווה כזאת,

ולא פיצוץ.

הסתכלתי עליך עמוק לתוך העיניים וחשבתי כמה קל להתאהב בך, 

ואז נזכרתי שדברים תמיד נוטים להיראות קלים יותר בדיעבד.