הסכמתי להניח את כל הצרות האמיתיות שלי בצד היום,

ולעשות כאילו הבעיה הכי גדולה על הפרק בחיים שלי כרגע היא איזה קקטוס לקנות לבית,

או איזו 'בובה' שווה את ה-50$ שאמרת לי לבזבז, 

או איזו מסעדה לסגור לנו לארוחת הבוקר של יום ההולדת שלך.

והקטע המפחיד הוא שזה עבד. 

אתה תוחב את האצבעות שלך בכיס האחורי של הג'ינס שלי ותופס לי בישבן תוך כדי הליכה,

וזה גורם לי לסובב אליך את הראש ולחפש את העיניים הצוחקות שלך,

או את החיוך הממזרי הזה שיש לך כשאתה זומם עליי, 

אבל אני מסתכלת ואני מחפשת, 

וכל מה שיש שם זה את המבט המכווץ מתחת למשקפי השמש שלך,

מסתכל קדימה,

והחיוך שלך נונשלנטי לחלוטין.

בהתחלה חשבתי שאני אתרגז על הפשטות הזאת של הרגע הזה,

איך לעזאזל אתה מעז לתפוס לי בתחת באמצע הרחוב ההומה הזה, 

אבל בתכלס כל מה שאני חושבת הוא איזה כיף זה,

כשכבר לא מתרגשים. 

וכשנהיה גדולים ואתה תשב ותספר לבן שלנו,

כי בוא נודה בזה, 

זה כנראה יהיה בן,

על המאה שבעים - מאתיים-ish שלך,

והוא יסתכל עליך בעיניים גדולות,

ספק המום ספק מזלזל, 

כי מי יודע מה יהיה הסטנדרט אז, עם כל הטינדר הזה,

בא לי לקרוא לכם למטבח או לסלון,

לא כי חלילה בישלתי משהו, 

אבל אולי כי בדיוק התחיל משהו טוב בטלויזיה, 

אולי, מי ישמע, חדשות,

וכבר מיציתי את הזמן הזה שהתחשק לי להיות לבד

ואני כבר קצת מתגעגעת לפרצופים שלכם סביבי,

בא לי לראות אתכם צועדים בצעדים כבדים לסלון,

אתה קצת יותר והוא קצת פחות, 

כי ככה זה בגיל הזה, אולי אתה זוכר,

לראות אותך מסתכל עליי, ואז מחזיר את המבט אליו ומרים גבה,

כמו שתמיד הייתי מבקשת ממך לעשות לי,

אבל רק כשזה מצליח לך,

ואז לראות את שניכם צוחקים.

בא לי שהוא יהיה דומה לך, ורק טיפה לי.

ובא לי לאהוב אותו רק טיפה יותר מכמה שאני אוהבת אותך,

אם אצליח.