מה שחשבתי שהוא הברכה שלי הוא בעצם הקללה הכי גדולה שיכולתי לבקש לעצמי. אני פייטרית.

אני נלחמת- בשיניים, בשיער, הכל כשר. נלחמת ונלחמת, עד שאין כבר אף אחד מסביב ורק בסוף אני מבינה

שאת הרגליים של עצמי אני שורטת עכשיו. גם אחרי שהוא אומר לי בפעם ה1000 שהוא לא רואה שיש לזה סיכוי,

אני ממשיכה להילחם כדי שיהיה לזה. וככה אני נפגעת- נלחמת עליו ומפסידה לעצמי. בטח אם לא הייתי נלחמת,

הייתי מרגישה כל כך הרבה פחות רע עכשיו כשזה נגמר רישמית.
לעזאזל.

ולחשוב שהכל קרה לפני הקפה של הבוקר.. וואו. what a day.

אין פה כבר כלום, סתם קרם ידיים.

לא עברתי. 

נו, מילא. כנראה שבאמת הגיע הזמן להסבת מקצוע.

-

והמרצה הזה חושב שאני מקרה אבוד, אז אין שום תקווה משם.

(לכו תסבירו לו שהוא המקרה האבוד בעיניי, כל כך הרבה זמן תקוע במקום)