רציתי לכתוב משהו אבל כבר לא נשאר לי אוויר.

יותר מדי נמאס לי מהפוסט האחרון כאן אז מתחשק לי להוריד אותו למטה, למרות שהוא עדיין רלוונטי עד כדי בחילה.

חוסר האונים הזה שבו אני מוצאת את עצמי שרויה שוב ושוב איתך אוכל אותי מבפנים. אני מרגישה כל כך ריקנית,

בלי שום דבר להיאחז בו מלבד מילים ושיחות של שעות שאין להן שום משמעות בבוקר שלאחר מכן. איך חיים ככה בכלל?.

עריכה: כמה צרות אתה עושה לי ולעצמך, מעצבן אחד. שים את הראש על הברכיים שלי ותשתוק כבר.

זה לא מסתדר לי בראש שזה לא כמוני, שזה לא מה שאני רוצה עכשיו.

זה לא ברור מאליו, אבל גם לא כל כך קשה להשגה, לפחות לא כמו שחשבתי.

ואולי בעצם אני כן מבינה, אבל פשוט לא מוכנה להודות בזה עדיין.

בטח לא בפני עצמי, בטח לא בפני כל השאר.

כל מה שמתחשק לי לעשות, מתחשק לי לעשות רק איתך.
אני רוצה להירשם איתך לקורסים ולבחור איתך מחשב נייד,
לטייל איתך קצת לפני הלימודים, אפילו פה בארץ,

לישון איתך ולנצל איתך את החופש הזה שיש לשנינו,

ובא לי לראות אותך ולחבק אותך וללכת איתך לכל מקום,

לא לעזוב אותך אפילו לשניה אחרי כל כך הרבה זמן שעזבנו.

זהו, איבדתי את זה. כל המחשבות הרציונאליות התרוקנו כליל מהראש שלי,
וכל מה שאני ממשיכה לחשוב עליו בלופים הוא הזרועות שלך מחבקות אותי ועליך מצמיד אותי חזק.

אני אבודה.