-"אז.. הכל בסדר?"

-"האמת שלא, נפרדנו.."

-"מה?" -מוריד משקפיים מהעיניים-

-"כן.. נפרדנו. זוכר שאמרתי לך אז שרבנו?"

-"כן כן, בטח, אבל את נראית ממש בסדר, אמרת שאתם אוהבים, חשבתי שזה הסתדר.."

-"טוב, בכיתי בלי הפסקה ביומיים הראשונים, ואז נגמר.. מה כבר אפשר לעשות?.."

-"וואו."

אז.. כן.

אני כאילו-בסדר, וכאילו-התגברתי, והכל כאילו כל כך טוב ונחמד וחופשי כאילו.

יש גם כאילו-טיסה בעוד כמה ימים וקצת חופש-כאילו, אנשים יפים וראש מעורפל.

מה שבטוח לא כאילו- לימודים. טוב שיש תעסוקה בשביל המחשבות וקלוריות לספור, בחיי.

והחיים ממשיכים. וואו, איך שהם ממשיכים.

מזל שיש לי מצלמה ממש טובה, כבר אמרתי?.

אולי זה דווקא טוב לי קצת לבד.

פתאום הראש נורא כבד אחרי הבילוי-בנות הנחמד הזה, וכל מה שמתחשק לי זה להירדם בשקט,

אפילו כאן על הספה, ולקום מחר לבד.

(נו מילא, זה בטח יעבור לי תכף.)

וואו, כמה חסר לי מישהו לדבר איתו שמכיר אותי מכל כיוון אפשרי. אפילו השיחות שלנו על פורנו פתאום נורא קוסמות לי.

עריכה:

אני לא יודעת אם אתה מתאפק, או שפשוט לא אכפת לך. וזה אוכל אותי.