יש כל כך הרבה שטויות בעולם הזה.. כל כך הרבה דברים שכשמתפכחים קצת פתאום נראים הרבה פחות טוב.

פעם נהנתי לקרוא בישראבלוג, חיפשתי דברים להעריך, כתיבה טובה באמת, כתיבה עמוקה..

עכשיו העומק מתיש אותי, הכתיבה הזו עושה לי 'עצבים בגוף', ולא במובן הטוב של המילה.. נראה לי קצת עלוב.

אני חושבת שהתבגרתי. לא שאני רומזת שאנשים שעדיין כותבים ועדיין קוראים הם לא בוגרים חלילה,

אבל זו כנראה דרך ההתבגרות שלי. מבחורה ביישנית וחסרת ביטחון שבכל פעם שהיא ישבה מול מקלדת האישיות

שלה פרחה החוצה והיא הפכה לבן אדם אחר, ליטרלי, הפכתי לאישה שיודעת מה היא שווה גם כשאין שום

מסכים באיזור. וכך, בהדרגה, המקום הזה איבד מהמשמעות שלו בעיניי, וכך גם בלוגים של אחרים.

הדרמטיות מרגישה לי מזוייפת, הכתיבה הפרובוקטיבית מרגישה לי צבועה, כל הדברים האלה שהם לא כתיבה

טהורה וזורמת מרגישים לי כל כך מאולצים, התגובות כל כך מיותרות... משחקי צללים של אנשים שאין להם מעבר.

לפני שבוע מישהי מהעבודה סיפרה לי על מישהו אחר מהעבודה שהיא הזמינה אליה באיזה לילה והיה ביניהם 'קטע',

וכל מה שעבר לי בראש היה "זה כל כך גיל 18 לעשות שטויות כאלה..". אח"כ באותה השיחה היא הזמינה אותי

לשבת באיזה בר עם כמה ידידים שלה, שהם דווקא כן בגיל שלי לפחות טכנית, (אבל בראש הם אלפי שנות אור מאחור,

בלי להתלהב..) וכשסרבתי בנימוס היא אמרה "מה, אבל את אף פעם לא יוצאת, יהיה כייף"..

הדבר הראשון שעבר לי בראש היה אתה, מהסיבה הפשוטה שכשחשבתי עם מי באמת בא לי 'לצאת' רק השם שלך קפץ.

ולא כי אין לי חברים או כי אני איזו מסכנה, פשוט כי איתך הכל הרגיש הרבה יותר טוב,

בטח ובטח כשמשווים את זה לחבורת ילדים מטופשת. לראשונה בחיי, היה לי משהו אמיתי, שלא הייתי צריכה ל

עשות שמיניות באוויר כדי להרגיש טוב במחיצתו או כדי לאהוב. זה מה שהיית.

בגלל זה כל כך התחברתי לברברה. היא הייתה צוחקת על הכל, 'אחת מהחבר'ה', אבל תמיד-תמיד הייתה ליד

שימי בכל. כזאת אני, כנראה באופי. אני לא אוהבת להיות 'של כולם', ורוב הזמן אני גם לא כל כך מסתדרת עם

להיות רק 'שלי', אני אוהבת להיות של אחד ולתת לו הכל וזהו. למה זה קצת התפקשש בינינו זו השאלה הגדולה

שהלוואי שהייתה לי תשובה אליה..

יש כל כך הרבה שטויות בעולם הזה, כל כך הרבה דברים טובים ורעים ורעים וטובים, וגם קצת באמצע,

או לפחות ככה שמעתי, וכשמוצאים משהו טוב ואמיתי באמת- צריך להיאחז בו. בגלל זה אני עדיין נאחזת בך.

ובבלוג שלך, שהוא היחיד שעדיין מעניין אותי לא חשוב מה תכתוב בו.. אבל זה כבר בטח לא קשור לבגרות.

אני אוהבת אותך, אז אני מנסה לא לוותר, להאחז בכל פיסה שעוד ניתן, בכל קצה של חיוך שאני

מבחינה בו בין המשפטים החותכים בבשר שלך. ניסיתי כל הלילה, פעם איתך, פעם עם עצמי..

אבל כנראה שזהו. אמרתי את זה בקול היום בצהריים ורק כשביטאתי את זה סוף כל סוף למישהו במילים

הבנתי מה באמת קרה ב24 השעות האחרונות- נתתי כל כך הרבה הזדמנויות שבהן יכלת להגיד לי

"בואי נדבר" או "כעסתי כי", ואף אחת מהן לא לקחת. במודע. אז זהו. כל עוד נלחמתי- היה לנו סיכוי.

כשאני מפסיקה להילחם, אתה לא מסוגל לתפוס את מקומי במערכה.. מעולם לא ניסית.

הצרה היחידה היא שאני עדיין אוהבת אותך, אז אני עדיין מנסה לגשש ולמצוא חתיכות רגש שאיכשהו

איבדו את דרכן ונפלו ממך מולי, אבל לאט לאט אני מתחילה להבין שאולי באמת כבר לא נשאר מה לחפש.

אני כבר לא יודעת אם אתה פגוע ומנסה להציג בפניי את ההפך המוחלט בשביל האגו, או שאתה באמת

מרגיש את כל הדברים המגעילים שאמרת. וזה, חוסר הידיעה הזה, זה הכי מפחיד אותי.

אני כל כך פגועה וכל כך כואב לי, שאני לא יודעת מתי ואיך הסיפור הזה יעבור. אבל זה בטח יעבור,

הרי זה מה שאמרת לי עוד "בפעם האחרונה שבה ניסינו לסיים את זה".. רק צריך הפעם "לסיים עם זה

כמה שיותר מהר", לא?. אז הנה, תכף תגיע, תתקשר אליי שארד ואתן לך את הספרים ששכחת אצלי

בחיים אחרים. אני ארד, ואתה בטח אפילו לא תסתכל עליי, או תסתכל במבט הזה שנתת לי אתמול

כשהסתובבת לי מול העיניים ונעלמת מאחורי הגבעה אחרי "אז זהו?" סתמי שזרקת לאוויר.

ואני אעמוד שם מולך, אולי אפילו אנסה לחייך, ואתן לך את הספרים שלך. שתוכל סוף סוף לשכוח ממני.

עכשיו רק הגיע הזמן להתחיל לכתוב עליך בגוף שלישי. זה תמיד מסמן אצלי את הסוף.

מתחשק לי להוציא רעל, להקיא החוצה הרבה דברים שמקננים בי בזמן האחרון, או בעצם, מאז ומעולם. 

אני מקנאה. אני מקנאה בכל אותן הבחורות שמעולם לא היו צריכות לדאוג לגבי קיץ. בכל אותן הבחורות שזה תמיד

נראה להן נורא טריוויאלי שחבר שלהן עושה להן שק קמח או מרים אותן לכל מקום. בכל אותן הבחורות שאף פעם לא היו

צריכות לדאוג שמא יראו גדולות מדי ליד חבר שלהן, מגושמות מדי, לא נשיות מספיק..בכל אותן הבחורות שהטוסיק שלהן

נכנס בכל הנדנדות בגני השעשועים, אפילו באלה הממש-קטנות. בכל אותן הבחורות הממוצעות, בגובה הממוצע, במשקל

הממוצע. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לפסול בגדים בחנויות לא כי הם לא מספיק מגניבים או עדכניים, אלא פשוט כי

אין אותם במידה הזאת והזאת, או שהם פשוט לא מחמיאים במידות האלה. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לחשוב אלף

פעם לפני שמצלמים אותן באקראיות באירועים על איך להסתיר את הקפל הזה פה ואיך להוציא את הסנטר בצורה הכי

מחמיאה. בכל אותן הבחורות שכשאומרים שהולכים לים, או לרודוס, יש להן כמה בגדי ים והן רק מחכות להשוויץ בהם,

ולא יושבות וחושבות איך לעזאזל עוברים כמעט שבוע עם בגד ים אחד, שגם ככה לא מכסה מספיק. בכל אותן הבחורות

שהישבן שלהן בדיוק בגודל הנכון, הציצי עומד בדיוק בצורה הנכונה והבטן חלקה בצורה המושלמת.

בכל אותן הבחורות שהכל כל כך קל להן בחיים האלה, דאמט.

אני מרגישה כאילו החיים שלי בגוף הזה הם פוטנציאל אחד גדול שפשוט לא ממומש. כי אני עצלנית מכדי לגרור את עצמי

לרוץ, כי אני תאוותנית מכדי לגרום לעצמי להפסיק לאכול. דברים כל כך קטנים, שמתגבשים לדבר כל כך ענק.

לפעמים אני לא מבינה איך אפשר לאהוב אותי בכלל כשככה אני נראית. בסדר, אז אני חכמה יחסית, וקצת שנונה לפעמים,

ואפשר להגיד שאני בסה"כ בן אדם טוב, חברותי, ידידותי.. אבל איך אפשר להימשך אליי ככה? אני לא נאיבית,

ברור שצריך משיכה בסיסית כדי להיות עם מישהו.. והנה, יש לי מישהו, כבר שנתיים וקצת, ואני מרגישה כל כך מכוערת לידו.

לא טיפשה, לא מיותרת, לא ריקנית.. פשוט מכוערת. שמנה ומכוערת. עוד לא מצאתי חלק אחד בגוף שלי שאני אוהבת

באמת ובתמים, או מבינה איך מישהו אחר יכול לאהוב. איך זה קורה, שלמישהו אחר זה בסדר, והכי חשוב,

מתי הוא יתעורר..? הרי בכנות, יש הרבה יותר גרועות ממני, אבל יש גם הרבה יותר יפות ויותר מושכות, בייחוד כשאתה

מוקף בבחורות מבוקר ועד ליל בכיתות הלימוד.. אז מה, לא שמים לב לתחת של ההיא ולחזה של הזאת? לא רואים שההיא

ממש מושכת ואתלטית או שלשנייה יש עיניים ממש מדהימות? בטח שרואים, בטח שמדמיינים, בטח שחושבים על זה..

אבל כשיש לך בבית מישהי ששמה אותן בכיס הקטן, או, נניח, לפחות משתווה אליהן, אתה יכול לישון בשקט.

וכשלא?.

תאוריית הכאוס על רגל אחת.

AKA- מה שהולך בראש שלי כשאני מתפתה ליפול למקומות האפלים ביותר.