נמאס לי ונשברתי. הפסקתי לחכות.
כמו ילדה קטנה חשבתי שאם אני אהיה טובה מספיק ואתאפק ולא אעשה שום דבר רע
ואחכה לך כאן, בישיבה על הסף ולא אזוז אפילו מילימטר כל הזמן הזה, אתה תחזור.
והנה, אתה לא חוזר. כבר כמה שבועות טובים שאתה לא חוזר. אדרבא, אתה קובע פגישות
עם חברות ישנות, אתה 'מעריץ' חברות חדשות. ואני עדיין יושבת ומחכה כל כך יפה,
באמת, אם היו פרסים על זה בטח הייתי זוכה. כמו סרט אני נראית, רק חסרה השמלה
התפוחה והדמעות המזויפות על הלחי. מחכה לhappy end שלי.
שכנעתי את עצמי כל כך טוב שזה כי אתה פוחד, שזה כי אתה לא בטוח, שזה בגלל הביטחון
העצמי שלך שאתה לא מדבר איתי ומגלה לי שאתה בעצם רוצה אותי בטירוף ומתחרט על
כל הסיפור הזה. הכנסתי את זה לראש כל כך טוב שאני צריכה ניתוח כדי להוציא. אבל זהו.
הנה, עכשיו זה רישמי, אני מפסיקה. ואני אעשה את כל מה שלא-באמת-מתחשק-לי-לעשות,
אבל אני חייבת בשביל לעבור הלאה. ואני לא אסתכל יותר אחורה ולא אחשוב עליך בתור
'הדבר-שהכי-הייתי-רוצה-עכשיו', כי הוכחת לי שזה פשוט לא שווה את זה.
אולי בעצם, אתה לא שווה את זה.
מדהים מה שלילה מלא באנשים יפים מכל עבר בתל אביב יכול לעשות. מפכח, אין ספק.