ידעתי שעדיין יש לך את אותן פנים בהם התאהבתי, חשבתי בזמן שהרמתי את עיניי מהחתול שהחלטתי להתנחם בו בזמן שאני

מחכה לך כדי לא להתחיל לחשוב, כל כך כאב לי לחשוב על כל מה שמרכיב אותנו בימים האחרונים.

נתקלתי במבט האוהב שלך, אפילו קצת חייכת, אני מוכנה להישבע. נראה לי כמו סצינה מסרט, מה הוא מחייך בכלל?

הוא אמור לשנוא אותי כל כך.. טוב נו, בטח מהלחץ אני אומרת לעצמי.. אחרי שתי שניות אתה מאמת את ההרגשה

שלי כשאתה מתיישב לצידי, רועד כשהרגל הימנית שלי והשמאלית שלך קצת מתחככות.

ידעתי שיהיו לך אותן עיניים, אותו מגע ואותם פרפרים בבטן שלי כשאני מסתכלת עליך. ידעתי שאני אוהב

אותך בדיוק באותה מידה שאהבתי בפעם האחרונה שראיתי אותך. כשהנחת את היד בעדינות על הברך שלי

בזמן ששנינו מושכים באף כבר שעה, הלב שלי שוב החסיר פעימה. בדיוק כמו שהוא עושה בכל פעם שאתה מנשק

אותי. אמרת רגע לפני שנפרדנו והסכמתי עם כל מילה- "ממש כמו בנשיקה הראשונה". זה היה נעים, אבל

לא יכולתי להילחם במחשבה הראשונה שקפצה לי לראש- "רק שזו לא תהיה האחרונה, בבקשה"

ואולי ככה זה צריך להיות עכשיו, בעדינות, בשקט. לתת לסערה לשכוח, לתת לקרביים לעכל ולהתאושש.

ידעתי מההתחלה. רק לא ידעתי למה לצפות ממך.. ולמרות זאת, עלית על כל הציפיות.

אתה כבר לא כאן, פתאום זה ברור יותר מאי פעם.

וכל המילים וכל ה"ואם" מתאדים להם אל החלל הפתוח שנשאר מאז שעזבת.

מתי זה היה באמת, כשעזבת? מעניין אם אתה יכול לשים את האצבע על המיקום המדויק.

הרי בכל פעם שהייתי בטוחה שכבר לא נשאר דבר, שכבר רמסתי (בטעות ובנחישות) הכל,

לרגע הבזיק אליי החיוך הגדול שלך מהפינה הכי חשוכה בחדר.

אז יקירי, מתי הפסקת לחייך?.

חולני כמה שאפשר למצוא רמזים בין כל הכלום כשממש משתדלים..

דבילית.

אני משתגעת מרוב געגועים לעצמי אחרת. לעצמי של גיל 17, שמחה, מאושרת, מצחקקת ומפלרטטת.

לעצמי מוקפת בחברים, בידידים, בחברות, בריגושים. לעצמי מצטמררת מכל רגע חדש, מכל חוויה, מכל מבט.

לעצמי כמהה למשהו שאני יודעת שאני לעולם לא אשיג, אבל נהנת רק מההרגשה שיש לזה כשזה קיים.

התעוררתי היום בבוקר מאוחר מדי מחלום שלא הצלחתי להסביר אפילו שבחיי שניסיתי כמיטב יכולתי.

חלמתי על הריגוש הזה, הפרפרים בבטן כשסוף כל סוף מלך הכיתה מחייך רק בשבילך. למלך היו פנים

מטושטשות ולא ברורות, ואפילו לי עצמי לא הייתה ממש צורה מובהקת. אבל ההרגשה. הו, ההרגשה.

הסדרה 'יחפים' מצליחה להקסים אותי בכל פרק מחדש, בפשטות הזו שבגיל 17, כשאתה חושב שיום יבוא

ותכבוש את העולם. כואב להתפכח, אין ספק. ואצלי משום מה זו התפכחות איטית ומייסרת.

אני לא מרגישה שהשתניתי הרבה, אני עדיין מרגישה קלילה, זורמת, אפילו ממש מאושרת לעיתים..

מה שהתמעט סביבי הוא אנשים שיכירו בזה. שיכירו בי. שיעריכו את התכונות הטובות שאני יודעת שעדיין

יש בי. כמה זמן כבר לא שמעתי מישהו אומר שהוא באמת נהנה איתי. שהוא באמת אוהב אותי. אפילו סתם,

אהבה רגילה כזאת, בלי תכנונים ובלי יותר מדי קישוטים. מה, זה יותר מדי לבקש?

או שבגילי המופלג כבר לא זוכים להערכה על ילדותיות ותמימות?.