כנראה שאתה המבוגר האחראי מבינינו, שוב. 

מה אני יכולה להגיד. 

זה בטח בריא יותר לשנינו, אז אני צריכה בעצם לשמוח על ההחלטה שלך. 

כן. 

ובינתיים יש לי דברים כל כך גדולים על הראש, 

כמו המבחן הכי גדול שהיה לי אי פעם (כמעט), וכאב הלב הכי גדול שהיה לי נדחק הצידה. 

בריא, כאמור.

אין לי איך להאשים אותך, לא משנה כמה אני מסובבת את זה ומנסה. 

זאת רק אני אשמה כאן, וזה רק הפסד שלי ורק הכאב שלי ורק ההתמודדות שלי ורק ורק ורק. שלי. 

ושלך?

כבר לא כאן, אז בסדר.

פעם חשבתי שהכי הרבה קנאה שאני יכולה להחזיק בבטן-

זה לחשוב על כל מי שאי פעם נגעה בך לפניי, 

ועוד תיגע בך אחריי.

זה הרגיש לי המון כזה, גם כי זה מספר אינסופי וגם כי אלה המון ידיים.. 

אבל עכשיו...

מדהים אותי כמה קנאה יכולה להיות מזוקקת לתוך אדם אחד.

וזה גרוע יותר.

כל כך הרבה יותר גרוע. 

אני עדיין נרדמת בלילה על הגב עם המבט בתקרה,

חושבת על הידיים שלך עליי ועליך בתוכי. 

ולהגיד את זה לא עוזר לאף אחד, אבל זה עדיין קורה אז מה זה כבר משנה אם אגיד. 

עריכה 3.12.18:

יאפ. עדיין. כנראה, עד שאשכח.