לפעמים בימים מסוימים, בתאורה הנכונה ובהטייה המתאימה של הראש,

אני מרגישה יפה באמת.

הימים האחרונים אפילו לא מתקרבים להיות כאלה.

ואיכשהו זה רק באשמתך.

אני רעבה מבפנים, מחלק כל כך עמוק של הקיבה שאפילו עם כל הידע

שצברתי עד היום הזה באנטומיה, אני לא מצליחה לשים עליו את האצבע.

קצת נמאס עליי הצום הממושך הזה שנכפה עליי בינינו מהיום הראשון,

ברגעים הטובים מרגיש כמו קשר ארוך עם כמה חורים באמצע,

וברגעים הפחות כמו צום אינסופי עם כמה חיכוכים פה ושם.

(עכשיו אני בחלק השני. מרגישים?.)

מעניין מה הגיע קודם,

ההרגשה המגעילה הזו כשאני מסתכלת בראי או המבט המגעיל-נגעל שיש לך כשאתה מסתכל עליי.

אני שונאת אותך יותר מכדי להתמודד עם זה כרגע. אף אחד לא ראוי מספיק כדי לגרום לי להרגיש כל כך קטנה.