ככל שאני מנסה יותר, כך אני פחות ופחות מצליחה לשים את האצבע על הרגע

השברירי הזה שבו חדלתי להיות אחת והתחלתי להיות שניים.

זה יפה יותר מגידול ולא מספיק מרגש כמו לידה, אבל לאט לאט אני

מבינה שככל שאני שוקעת בזה יותר, כך היציאה מתרחקת לה.

מצחיק לחשוב (או לגלות?.) שאתה לא אוהב אותי, על כל מגרועתיי, במאת האחוזים.

אבל אולי מצחיקה אני, שבכלל ציפיתי. ככה אנחנו, יצורים קטנים ועלובים,

תמיד רוצים למצוא מישהו שיאהב בנו את כל מה שאנחנו לא סובלים.

וזה לא חדש, קשה לי לחשוב על השניים הזה שנעשיתי במונחים של פירוק והרכבה,

אבל משהו בתוכי אומר לי שאולי דווקא עכשיו, אחרי שהכל היה טוב, ואז רע,

ואז שוב בסדר, ופתאום גיהנום, כדאי. שאולי שוב אני לא מספיק טובה,

בטח לא לשניים.

אינטואיציה, תטעי.

אולי באמת אהבת אותי יותר פעם. אולי זה מסוג הרגעים האלה בקשר בהם מסתכלים אחורה במבט קצת מעורפל וחושבים

לעצמנו "אח, כמה כייף היה בהתחלה.." אני מנסה לשכנע את עצמי שגם אני מרגישה ככה, כמו שנראה שאתה מרגיש-

שגם לי היה טוב יותר אז, שגם בשבילי זאת תקופה 'לא-משהו', שגם לי לא מתחשק להגיד לך שאני אוהבת בכל פעם

מחדש כשאני עונה לטלפון. אבל בחיי, זה הרבה פחות פשוט משנדמה. כי האמת היא שטוב לי, חמים לי, נעים לצידך,

ואני מעדיפה את איך שעכשיו, כשאנחנו מכירים ומרגישים בנוח, מאשר את איך שהיה אז, כשרק גיששנו. אולי אחרי הכל,

בחיפושים שלך מצאת משהו שאתה לא אוהב, חשפת צדדים בי שאולי גורמים לך לחשוב פעמיים ושלוש.. אבל אני לא מרגישה

כך לגבייך, ולי באמת טוב איתך. עכשיו רק נותר לחכות לרגע בו אני אפסיק להרגיש אשמה בקשר לזה..

מצחיקה אותי הדרך העקלקלה שבה הצלחת להפוך אותי לחלוטין, כמו צב על שריונו.

מעולם לא זכור לי שדאגתי כמו שאני דואגת לך, שאהבתי כמו שאני אוהבת כשאני איתך.

שהמבט שלי מתרכז בך וחושב "עד מתי אני אהיה מספיק?", כשכל הזאבות מקיפות

אותנו במעגל מושלם. בינתיים.

תמיד התרכזתי בכמה 'אתה' (כל פעם 'אתה' אחר, כמובן..) לא מתאים, כמה אותך

צריך לשנות כדי שתהיה ראוי. אבל תמיד כשאני טובעת קצת בעינייך או מצטנפת לידך

במיטה בדקות הארוכות שבהן אני מנסה להירדם, זה מרגיש כאילו זרועותייך לא נועדו

עבורי. ואני אף פעם לא מצליחה להבין למה, הרי אני לא כזאת נוראית..

זה אתה שפשוט טוב מדי.