ועד שכבר השתכנעתי ש(כנראה) החיים שלי לא כאלה סרט,

או לפחות לא אחד טוב במיוחד, 

חברה מהלימודים עשתה בדיחה טובה מדי על סקס עם רופאים. 

קצת אחרי שנרגענו, היא אמרה לי איך היא מקנאה בי שאני נשואה ל___ (הכנס מקצוע אחר כאן, לא קריטי),

ושלעולם היא לא תתחתן עם רופא, כי "תחשבי על כל הריבים המקצועיים שיהיו...."

התאפקתי מלהגיד לה כמה אני מבינה, 

אבל שלדעתי זה גם קצת פספוס.

.

.

.

בשבילה, ז"א.

דאמט.

טוב, לפחות אני חלק מהחבר'ה. כולנו שכבנו איתם. חבל שזה לא היה בto do list שלי מראש, רק אתה. 

אני חושבת שיש לך בידיים חלק מהנשמה שלי שהיה צריך ללכת לאיבוד מזמן. 

רוב האנשים מאבדים אותו סביב גיל 17, אולי בצבא, אולי קצת אחרי. 

הוא פשוט נמצא שם כל הזמן, ואז פתאום יום אחד.. פוף. מבינים שהוא כבר לא.

אבל לא אצלי. 

אצלי הוא אבד קצת, לכמה שנים פה ושם, 

אבל תמיד ברגעים שבהם הכי פחות ציפיתי, פתאום מצאתי אותו שוב,

בתוך ערימת בגדים של חורף, 

בתוך איזה ספר ישן, מקופל יפה. 

לא עוד. 

אתה פספוס בשבילי, אבל לא כזה שלא אוכל לחיות איתו. 

בכל פעם ניסיתי להגיד לעצמי שמה שיש לנו זה לא מספיק כדי לדעת אם זה 'זה',

שצריך לראות אותנו בעוד מצבים, בעוד סיטואציות, לעשות עוד, לקחת את זה רחוק יותר כדי לדעת.

זה הצליח בכל פעם מחדש.

אבל זה לא רק 'זה'. 

לא עוד. 

בין כל האורות המהבהבים והריח של האלכוהול באוויר, אני נזכרת באיך אתה מנשק. 

אני עושה מה שצריך ומחייכת בכל הרגעים הנכונים, 

אבל פתאום ההבנה שזה הרבה 'צריך' וכבר לא מספיק 'רוצה' היא כמו אבן על החזה שלי,

אבן שלא זזה גם אחרי המון כוסות.

פתאום זה ברור מאי פעם שזה היה קשה בהתחלה, אבל זה כנראה הולך להיות קשה גם בסוף.

זה רק האמצע שהיה איכשהו בסדר והצלחתי לרחף בו. האמצע בלי ההחלטות, 

האהוב עליי. 

הרגע הזה בו אני מבינה שאין לי באמת מקום מתחת לצלעות ליותר מסוג אחד של נשיקה,

ליותר מסוג אחד של זרוע מסביב לכתפיים שלי, 

זה הרגע שממנו פחדתי כל הזמן.

זה הרגע שהיה אז בהתחלה, ובנחישות אין סוף טישטשנו, וזה הרגע שעכשיו.