׳אם תספרי לי ששכבתם, אני אשתגע. 

אני נשבע לך. 

אל תגידי כלום. באמת עדיף שפשוט לא תגידי.׳ 

אתה אומר ועוצם עיניים, מעביר את האצבעות בשיער הארוך מדי

 שיש לך שאני לא מרשה לך לספר. 

אני מחייכת וקצת נהנית לראות אותך סובל,

 אפילו שאתה ממש. סובל. 

אתה פוקח אותן ומסתכל עליי בלי לזוז,

 מחכה לתשובה לשאלה שאפילו לא העזת לנסח. 

׳ברור שלא שכבנו. 

כאב לי הראש.׳ 

אני אומרת ומסתכלת על הקמט הדואג שלך במצח קצת נרפה. 

אתה מחייך אליי בקושי,

 ואני רק חושבת לעצמי מה המסלול הקצר ביותר לתחתונים שלך. 

 -

עוד לא גילו לי עם מי עושים ילדים, 

עם החבר הכי טוב שלך שיודע בדיוק איך את שותה את הקפה שלך בבוקר שבת, 

או עם זה שגורם לברכיים שלך לרעוד בזמן שהיד שלו עמוק ביו הרגליים שלך. 

כשיגלו, הכל יהיה כלכך יותר פשוט. 

-

אולי השאלה הריאליסטית היא בעצם, 

מה יותר קל ללמד. 

אבל בטח גם אני לא מעזה לשאול. 

הוא משלב את האצבעות שלו בשלי ואני מרגישה את הטבעות שלנו מתנגשות,

וזה קסום כמה שזה לא מפריע לי בעצם.

זה חלק ממנו כמו שזה חלק ממני, ואולי זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת. 

-

זה אף פעם לא בגידה כשזה הוא, הראש שלי מזכיר לי ואני לא יכולה שלא להסכים.

החל מגיל 16, דרך 18, 21 ו27. 

זו אף פעם לא בגידה כשזו אהבה,

או שמא, זו בגידה רק כשזו אהבה?.

-

איך הולך המשפט הזה.... אני לא....

.

שכבתי עם הגב על הסיפון המבריק והסתכלתי על הכוכבים שפתאום רואים

כשנמצאים כל כך רחוק מכל האור של החוף, 

כל הכוכבים ששוב הבטחת לי כמו שאתה הכי יודע להבטיח, 

ותהיתי אם אני בכלל עדיין מחכה שתקיים. 

-

ואם זה בכלל ככה צריך להיות, שאני אחכה, ושאתה תקיים. 

אולי זו הייתה הטעות שלי איתך מלכתחילה, שתמיד היית הנסיך ואני יישרתי קו 

ונכנסתי לצריח. 

-

במקומות יפים יותר עם חול לבן ובתים כחולים, 

בהיתי בים הגדול וחשבתי לעצמי מה זה כבר משנה. מה כבר כל זה משנה. 

הכל אותו הדבר, עם ניצוץ בעיניים בצבע קצת אחר.

אם היית פה אתה, הרומנטיקן מבינינו, היית עונה לי שבטח שזה משנה, 

כי לב זה לב, ולב לא תמיד בוחרים, לפעמים הוא בוחר אותך אי שם בגיל 16.

אצלי, במונחים הפרקטיים יותר, 

לב זה באמת לב, 

אבל איפה אתה מניח אותו זה כבר סיפור אחר.