כשאני חושבת על זה, מעולם לא היה לנו סיכוי. 

אז, אני הייתי במקום הכי גרוע שהייתי בו בחיים שלי, ואתה היית על גג העולם. 

אני רק רציתי לבעוט את כולם מעליי, ואתה התעקשת לטפס ולהחזיק בי, עד שכבר לא יכלת. 

הכל התנפץ לי אז, לא רק אתה, וזה יפה שעכשיו, 8 שנים אחרי, אני מבינה אותה.

אני מבינה את הילדה הקטנה שפשוט הרגישה שהעולם הכניע אותה, 

שאחרי שנתיים של התעללות נפשית ופיזית, רק רצתה שיאהבו אותה שוב, אבל בלי לגעת. 

רק להחלים.

אני חושבת שהחלמתי עד הסוף רק באוניברסיטה. רק כשהייתי לבד לגמרי, 

והייתי צריכה לבנות את כל היסודות שלי מחדש עם אנשים חדשים שלא היו חלק מהעולם העקום שלפני. 

רק אז, התחלתי להיות מסוגלת להסתכל אחורה ולחייך חיוך קטן שאומר 

"ניצחתי. מגיע לי."

ודווקא אז.. לא היית. 

ועכשיו, כבר אין באמת על מה לדבר. ביקומים מקבילים, בתהומות אחרות.. אולי. 

אבל פה, בינתיים, חזרתי להיות מה שתמיד הייתי ולא הסכמתי להודות- 

לא שווה את הבלאגן. 

לא שווה את הזמן.

לא שווה אותך. 

אז פלא שבין השמשות, לפעמים אני מנסה לגנוב עוד כמה רגעים של חסד?. 

ברקע: switchfoot - your love is a song

ללא כל קשר למציאות. כמוני.  

ועם הרבה קשר: damien rice - volcano