שיפורים עצמיים אני קוראת לזה. להשקיע קצת יותר במרפסת ובגינה,

להניח לחדר המיטות קצת יותר ולהפסיק לקרצף את הרצפות בתדירות כזו גבוהה.

אומרים שזה לא טוב, שוחק ושורט. ואולי רק עכשיו הבנתי למה הם מתכוונים. 

יש לי שני עולמות והם מתנגשים וחופפים בחלקים קטנים מאוד מהזמן, בדיוק כמו השרטוט ההוא שכולם מכירים.

לפעמים אני שוכחת בעולם אחד את הבגדים, בעולם השני את הדפים, בעולם הראשון את המחשבון ובעולם השני

את הספרים.. אבל תמיד אני נשארת לגשר עליהם לבד ולהמשיך ללהטט, וזה כבר לא תמיד קל.

אני מרגישה לא מוכנה עדיין להתבגר, שעדיין לא עשיתי מספיק טעויות אפילו שעשיתי מיליון.

גיל 24 מתקרב לו בתופים ובצעדים של ענקים, אבל עצם העובדה שהבחור שלי אוטוטו בן 28 גורמת לי לשכוח קצת

שאני בעצם אמורה להיות ילדה עדיין. הוא מדבר בקלילות על חתונה, דירה וילדים,

וקצת כואב לי להודות שאני מבחינתי, עמוק עמוק בתת מודע, עוד כמה חודשים שוב רוצה לבד.

לעזאזל,

אני צריכה מישהו שאני יכולה לשים איתו עקבים. נמאס לי מהויתורים הקטנים האלה על עצמי.

זה התחיל ב"הוא כזה חמוד ומקסים ואפילו די חתיך בעיניי, אני חושבת שאתן לו צ'אנס" ונגמר בבכי של כמעט

שבוע. וכבר בכיתי והתגברתי ובכיתי וצחקתי, שעכשיו כבר כל כך בא לי לבכות שוב אבל שום דבר לא יוצא.

זה כאילו הכל בי כבר המשיך הלאה, אבל איזו פיסה אוטונומית של הלב מתעקשת שלא. כולם מסביב מחמיאים,

מעודדים וקשה לי לחשוב על הפעם האחרונה שהחיים שלי הרגישו כל כך טובים.. אבל יש אבל גדול

שמרחף לי מעל הראש, כמו גיליוטינה רעועה שכל משב רוח קל יכול להפיל לי על הצוואר.

מה, להגיד שאני חושבת שהכל לטובה? אני בהחלט מאמינה. שטוב לי יותר עכשיו מאשר פעם? יש סיכוי טוב

מאוד שכן. אבל זה כאילו שום דבר לעולם לא יחליף את הצמר גפן המתוק של השפתיים שלך על שלי,

לא יחליף את התמימות התהומית והרכה של התקופה שלנו יחד. כן, זה אומנם מצחיק קצת, אבל רציתי

להיות שלך בתקופת הצבא, להשתחרר איתך לאזרחות, לגשת איתך לפסיכומטרי, לטייל איתך בעולם,

ללמוד איתך באוניברסיטה, לגור איתך ולהתחתן איתך. ומי כמוני יודעת שזה מטופש וילדותי,

אבל בכל כך הרבה לילות ראיתי את זה קורם עור וגידים לנגד עיניי שבחיי שאני מופתעת שאחרי שנפרדנו

בכלל הצלחתי לעמוד על הרגליים.

(ועוד להתחיל קשר חדש?.. פף.)

"לכבות בייבי! מה זה לסגור את האור?!" ואני כבר שלולית לידך.

אתה עדיין לא מכיר אותי, ולפעמים בבקרים אין לי כוח לחייך חמוד ולחבק חזק, אז אני מריצה אותך לדלת

ב7 לפני שכולם יתעוררו, כי אין לי כוח להתמודד ובעיקר אין לי כוח אליך מתחת לעור שלי.

אתה אוהב אותי יותר מדי, יותר מדי מהר וזה מבריח אותי חזרה אל חיי הרווקות הטובים והנוחים.

ללא ספק מתאימה לי האהבה החורפית הזאת בלילות הגשומים, אבל כשזה הרבה גשם ובקושי אהבה

המחשבות שלי לא יכלו להיות צלולות יותר.

כשאני עוצרת לחשוב על זה, אני לא באמת צריכה אותך. אני רוצה להיות לבד, להמשיך לחשוב רק על עצמי

ולצאת עם כל החברים הרווקים שלי להשתכר ולרקוד עד אור הבוקר. אני לא רוצה להיות צריכה להסביר ולפרש,

לתרגם ולהרגיע שלא בייבי, הנה הכל בסדר, אני כן שלך אחרי הכל.

בעצם, כל הסיפור הזה נחמד לי כל עוד אני לא חושבת על זה.