"בייבי, אני חייתי בלעדייך 27 שנה, את רק 22.. אני זה שצריך להתלונן כאן."

יופי, מאוד אחראי. תפקידו בידיי עוד לב לשבור, למה לא.

חבל לי עליך בייבה.

לפעמים זה מרגיש כמו מירוץ בשבילי, מי יכנע קודם, מי ישבור קודם את הלב לשני וירתק אותו לפינה.

פלא שאני משחקת לפי החוקים?.

תמיד צחקתי על האנשים האלה- אבל בחיי שאני מרגישה לא פנויה רגשית בעליל. אני אפילו לא יכולה

לדמיין את עצמי מתאהבת, לחשוב על עצמי בתור 'חברה' של מישהו. כן, לצאת קצת פה ושם זה נחמד,

להתנשק, להחליק ידיים מתחת לבגדים, לשבת עם החברים שלו והחברים שלי בפאבים..

אבל אהבה? וואו, תזכירו לי מה זה בכלל?. 

ומעבר לזה- כל הזמן אוהבת אותך.

בשתי מילים היא הרעידה לי את כל העולם אתמול-

"ואם זה היה קורה לך, היית חוזרת?"

"כן. חד וחלק."

ומאז אני לא מצליחה להרפות.

יא אללה שלי.

זה כל מה שאני יודעת לעשות- להיות ה-חברה.

אני יודעת להקסים את ההורים, אני יודעת לצחקק עם החברים, אני יודעת להקשיב ולתת עיצה פה ושם, אני יודעת לגרום לך להתאהב בי.

אני לא יודעת להיות זו שחומקת מבין הסדינים עם שחר, לא יודעת להיות זו שמתאפקת ולא אומרת או עושה את מה שהיא מרגישה,

אני יודעת להתגרות ולפלרטט, אבל עד שזה מגיע לגבול מסוים. כשזה כבר קרוב מדי- אני מקפלת את הזנב ובורחת הביתה,

עושה את הפרצוף הכי חמוד שלי ומצפה שיעטפו אותי בניילון נצמד מכל כיוון לפני שאני נשברת.

אני כזאת ילדה קטנה מנטלית, אף אחד לא מבין או מרגיש את זה עד שכבר מאוחר מדי ואני נעלבת. 

וכשאני נעלבת, אני לא צריכה 'סליחה', אני צריכה נהרות של תחנונים רק בכדי להתחיל (לנסות) ולהוציא את המועקה הזו מהגרון.

אני צריכה מילה אחת, משפט אחד שיפול בדיוק בנקודה ויתקן הכל. כמו מסטיק מאולתר על זכוכית מנופצת. כזאת אני.

והלוואי שתדע.