מוצאת את עצמי סופרת את הימים, את השעות, 

עד שיהיה לי עוד יום חופש, או יום מחלה, מי סופר, 

שייפול בדיוק מושלם ביומן עם איזה חופש אקראי שלך, 

שכל הכוכבים יתיישרו בשמיים, 

שתהיה בארץ בכלל, 

שיהיה איזה ליקוי חמה או ירח או איזה משהו יותר דרמטי משניהם ביחד,

ותסכים,

וניפגש לקפה. 

אתה בטח תקנה את השטיח הצהוב שאהבנו ושרציתי בשבילנו,

ותחזור לעשות, כמו ילד טוב, את קו ישראל-הונגריה.. ולא רק כשאתה ממש ממש מוכרח. 

ואני אחזור להתעסק בלהשתיק את כל המסביב ששואלים אותי "מתי ילדים???" ב"עוד מעט!"

ולא בחיוך מתנשא שבעצם אומר בשקט "איןלימושגאפילועדייןעםמיאזעלמהלעזאזלאתםמדברים",

וככה, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, 

אני אקנה עציצים חדשים הביתה כדי שיהיה משהו להתעסק בו ואזכר איך דמיינתי את עצמי מסדרת

אותם על הספריה ליד כל הספרים שלך..... אבל בינינו, זה לא מספיק.

אז אני גם אסגור כרטיסים לסקוטלנד, ועל הדרך בזמן שאתכנן את הטיול, כל דבר יזכיר לי אותך,

ואיך סיפרת לי על לאכול רק דג אחד כל היום ועל המרחבים ועל הציפורים המשונות והלידה של הסיח, 

ואכעס, כל כך אכעס, כי הרי זה הכי צפוי בעולם שאני לא אראה כלום בלעדיך, לא דגים ובטח שלא סיח,

וכל החוויות האלה, שניסית אז להעביר גם לי ורק גרמו לי להאדים מרוב כעס וקנאה, מסתבר 

שיש להן את אותו האפקט גם עכשיו, חודשים שלמים אחריי.

ואתה, לא יודעת מה תעשה כדי להרגיש טוב עם עצמך.. או יותר נכון מעדיפה שלא לחשוב. 

מה זה כבר משנה,  כל עוד זה עובד? 

יאללה, שיעבוד, מצידי. 

פאק איט, מה כבר נשאר לי להפסיד. מה כבר פאקינג נשאר לי להפסיד, עכשיו. 

יום אהבה מוזר כזה,

שבו אוהבת אבל לא מרשה לעצמי, 

כלום. 

אני חושבת שהבנתי על עצמי שאני יותר אוהבת 'להיות בסדר' מאשר שיהיה לי טוב, 

אבל עוד לא ממש הבנתי מה זה בדיוק אומר. נתעדכן.