כשאת קטנה את חושבת, סליחה, את יודעת שהחיים שלך כבוגרת יראו כמו בסרטים. 

החיים תמיד יהיו כמו סרט ישן כזה, מרוח כולו בצבעים מטושטשים על גבי חיוכים גדולים מדי וזרועות

לא ארוכות מספיק. 

ואז, בגיל 25, אני גדלה ומבינה שהחיים שלא התאימו לאף סרט שראיתי, ובטח לא מתאימים עכשיו. 

אז בסדר, מבחינת כל ה"ויים" הגדולים סימנתי הרבה, אבל הצבעים.. הצבעים לא מתאימים. 

אני מתביישת להגיד, אבל דווקא עכשיו,

קצת מתחשק לי שישבר לי הלב, שמשהו ירעיד אותי מהשגרה הזו.

כשהייתי קטנה יכולתי להזעיף פנים ולדרוש תשומת לב וזה היה הדבר הכי חמוד בעולם. 

עכשיו? עכשיו זה קצת פתאטי, קאריני. 

פעם הייתי מאושרת איתך. בעצם, יותר נכון להגיד שפעם היינו מאושרים יחד..

אני עדיין מאושרת לפעמים, כשאני מחכה לראות אותך כל השבוע, כשאני מלטפת לך את הגב לפני ששנינו נרדמים,

כשאנחנו צוחקים יחד ומתכננים תוכניות.. אני מאושרת, באמת ובלב שלם. אבל אתה לא. אתה משתרך בתחושה

כזו של 'בסדר', לפעמים כאילו אתה מחכה לזמנים טובים יותר ולפעמים כאילו אתה כבר יודע שהם לא יגיעו.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להתיר את הקשרים שקשרתי סביבך בשנתיים האלה, לעזור לך להשתחרר מכל מה

שהיה רע, להתרענן, לראות שכן טוב וכן ימשיך להיות טוב כל עוד אנחנו יחד.. אבל אני לא יודעת איך.

בלילה האחרון כששכבנו על המיטה שלך הסתכלתי לך בעיניים ושאלתי "טלו, למה אתה לא מסוגל להשתחרר מכעס?

למה אתה לא כמוני, כועס-כועס ואחרי שעתיים זה עובר?.." בידיעה מוחלטת שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא

שאתה לא אני. אתה לא אני, אני לא אתה, וזו תכלית הבעיה. אם היינו רואים דרך העיניים של השני הכל היה כל כך

יותר פשוט. היית יודע בדיוק למה התכוונתי כשאמרתי את מה שאמרתי על הבחור ההוא והיית מבין בדיוק למה

התנהגתי כמו טיפשה לעיתים.. אני בטח הייתי מבינה למה אתה כזה רציני ומה עובר לך בראש כשאתה מתעקש לשתוק

ולא להגיד כלום, 'בונקר-סטייל'. היית מבין למה ברחתי מהבית שלך ככה וכמה מאוכזבת הייתי כשבאת אחריי

ולא אמרת כלום כל הדרך..

הלוואי שיכולנו לנקות, להזיז למחסן את כל הארגזים של הדברים הרעים שקרו לנו בקשר הזה ולהמשיך הלאה..

אבל אני חושבת שרק עכשיו הבנתי שאתה בכלל לא רוצה לנסות. כנראה שזה היה יותר מדי כבד עליך, וכנראה

שבדרך גם האהבה שכל כך התפארת בהתחלה שיש לך כלפיי התפוגגה.

זה לא סתם, שאתה כבר לא מחייך אליי כמו פעם, לא מדבר עליי כמו פעם, לא נוגע בי כמו פעם. כל כך אהבתי אותך

שנשכתי את השפתיים ובלעתי את זה, כדי לא לעורר ויכוח או להעיר שדים משנתם. רק עכשיו, כשאני קוראת איך היית

מדבר אליי פעם, מה חשבת עליי, אני מבינה כמה אנחנו רחוקים מזה עכשיו. לאן לעזאזל הגענו.

הצרה היחידה שנשארה היא שאני אוהבת אותך כל כך. אני כל כך רוצה אותך, כל כך לא רוצה לאבד אותך,

כל כך רוצה להוכיח.... איך מכריחים מישהו לאהוב אותך? לא ידעתי כשהתחלנו לצאת, ואני לא יודעת גם עכשיו,

שנתיים אחרי.. חבל.

לא באת לקחת את הספרים, ואני מאוד משתדלת לא להסתכל על זה כסימן חיובי.

ככה זה בתקופות האלה, כל דבר קטן הוא סימן. ילדה תמימה ומטומטמת..

מתחשק לי להוציא רעל, להקיא החוצה הרבה דברים שמקננים בי בזמן האחרון, או בעצם, מאז ומעולם. 

אני מקנאה. אני מקנאה בכל אותן הבחורות שמעולם לא היו צריכות לדאוג לגבי קיץ. בכל אותן הבחורות שזה תמיד

נראה להן נורא טריוויאלי שחבר שלהן עושה להן שק קמח או מרים אותן לכל מקום. בכל אותן הבחורות שאף פעם לא היו

צריכות לדאוג שמא יראו גדולות מדי ליד חבר שלהן, מגושמות מדי, לא נשיות מספיק..בכל אותן הבחורות שהטוסיק שלהן

נכנס בכל הנדנדות בגני השעשועים, אפילו באלה הממש-קטנות. בכל אותן הבחורות הממוצעות, בגובה הממוצע, במשקל

הממוצע. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לפסול בגדים בחנויות לא כי הם לא מספיק מגניבים או עדכניים, אלא פשוט כי

אין אותם במידה הזאת והזאת, או שהם פשוט לא מחמיאים במידות האלה. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לחשוב אלף

פעם לפני שמצלמים אותן באקראיות באירועים על איך להסתיר את הקפל הזה פה ואיך להוציא את הסנטר בצורה הכי

מחמיאה. בכל אותן הבחורות שכשאומרים שהולכים לים, או לרודוס, יש להן כמה בגדי ים והן רק מחכות להשוויץ בהם,

ולא יושבות וחושבות איך לעזאזל עוברים כמעט שבוע עם בגד ים אחד, שגם ככה לא מכסה מספיק. בכל אותן הבחורות

שהישבן שלהן בדיוק בגודל הנכון, הציצי עומד בדיוק בצורה הנכונה והבטן חלקה בצורה המושלמת.

בכל אותן הבחורות שהכל כל כך קל להן בחיים האלה, דאמט.

אני מרגישה כאילו החיים שלי בגוף הזה הם פוטנציאל אחד גדול שפשוט לא ממומש. כי אני עצלנית מכדי לגרור את עצמי

לרוץ, כי אני תאוותנית מכדי לגרום לעצמי להפסיק לאכול. דברים כל כך קטנים, שמתגבשים לדבר כל כך ענק.

לפעמים אני לא מבינה איך אפשר לאהוב אותי בכלל כשככה אני נראית. בסדר, אז אני חכמה יחסית, וקצת שנונה לפעמים,

ואפשר להגיד שאני בסה"כ בן אדם טוב, חברותי, ידידותי.. אבל איך אפשר להימשך אליי ככה? אני לא נאיבית,

ברור שצריך משיכה בסיסית כדי להיות עם מישהו.. והנה, יש לי מישהו, כבר שנתיים וקצת, ואני מרגישה כל כך מכוערת לידו.

לא טיפשה, לא מיותרת, לא ריקנית.. פשוט מכוערת. שמנה ומכוערת. עוד לא מצאתי חלק אחד בגוף שלי שאני אוהבת

באמת ובתמים, או מבינה איך מישהו אחר יכול לאהוב. איך זה קורה, שלמישהו אחר זה בסדר, והכי חשוב,

מתי הוא יתעורר..? הרי בכנות, יש הרבה יותר גרועות ממני, אבל יש גם הרבה יותר יפות ויותר מושכות, בייחוד כשאתה

מוקף בבחורות מבוקר ועד ליל בכיתות הלימוד.. אז מה, לא שמים לב לתחת של ההיא ולחזה של הזאת? לא רואים שההיא

ממש מושכת ואתלטית או שלשנייה יש עיניים ממש מדהימות? בטח שרואים, בטח שמדמיינים, בטח שחושבים על זה..

אבל כשיש לך בבית מישהי ששמה אותן בכיס הקטן, או, נניח, לפחות משתווה אליהן, אתה יכול לישון בשקט.

וכשלא?.

תאוריית הכאוס על רגל אחת.

AKA- מה שהולך בראש שלי כשאני מתפתה ליפול למקומות האפלים ביותר.