אתה בטח תקנה את השטיח הצהוב שאהבנו ושרציתי בשבילנו,

ותחזור לעשות, כמו ילד טוב, את קו ישראל-הונגריה.. ולא רק כשאתה ממש ממש מוכרח. 

ואני אחזור להתעסק בלהשתיק את כל המסביב ששואלים אותי "מתי ילדים???" ב"עוד מעט!"

ולא בחיוך מתנשא שבעצם אומר בשקט "איןלימושגאפילועדייןעםמיאזעלמהלעזאזלאתםמדברים",

וככה, כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, 

אני אקנה עציצים חדשים הביתה כדי שיהיה משהו להתעסק בו ואזכר איך דמיינתי את עצמי מסדרת

אותם על הספריה ליד כל הספרים שלך..... אבל בינינו, זה לא מספיק.

אז אני גם אסגור כרטיסים לסקוטלנד, ועל הדרך בזמן שאתכנן את הטיול, כל דבר יזכיר לי אותך,

ואיך סיפרת לי על לאכול רק דג אחד כל היום ועל המרחבים ועל הציפורים המשונות והלידה של הסיח, 

ואכעס, כל כך אכעס, כי הרי זה הכי צפוי בעולם שאני לא אראה כלום בלעדיך, לא דגים ובטח שלא סיח,

וכל החוויות האלה, שניסית אז להעביר גם לי ורק גרמו לי להאדים מרוב כעס וקנאה, מסתבר 

שיש להן את אותו האפקט גם עכשיו, חודשים שלמים אחריי.

ואתה, לא יודעת מה תעשה כדי להרגיש טוב עם עצמך.. או יותר נכון מעדיפה שלא לחשוב. 

מה זה כבר משנה,  כל עוד זה עובד? 

יאללה, שיעבוד, מצידי. 

פאק איט, מה כבר נשאר לי להפסיד. מה כבר פאקינג נשאר לי להפסיד, עכשיו. 

איך אני אוהבת לשמוע רדיו.. ההרגשה הזאת של הפתעה בכל שיר מחדש, 

של לחכות לשיר הבא שאני לא מכירה וכל כך רוצה להכיר כבר. 

איך אני אוהבת לשמוע את המוזיקה שלי.. המוזיקה שממשיכה לצידי עדיין מדי פעם,

לפעמים רועשת ולפעמים בקושי נשמעת, לפעמים חזקה יותר ולפעמים פחות, 

בהתאם למה שמתחשק לי להיות באותו הרגע. 

-

איך אני אוהבת להתקשר אליך אחרי יום ארוך במחלקה ולספר לך הכל, 

לחשוב עליך מחכה לי בבית עם פסטה או סתם איזו כוס תה "של חלשים" כי הוא לא שחור מספיק, 

את הריח החריף הזה של הזרע שלך כשהוא מטפטף לי על הירך הפנימית בדרך למקלחת.

איך אני אוהבת להתעורר לידך בבוקר, להעביר את היד בשיער שלך ולמשוך את הזרוע שלך עליי.

זה דבר כלכך פשוט שבטח מרגיש די דומה לכל זוג בעולם, 

אבל אני יכולה להישבע שברגעים האלה, הזרוע שלך הכי מיוחדת והריח שלך הכי טוב. 

-

תמיד רציתי לקבל הכל מהכל, בלי לוותר על כלום. 

ותמיד מישהו היה צריך לשים לי ברקס, 

וגם עכשיו זו רק שאלה של מתי, ומי. איזו בוגרת את שיאללה. 

כמה יופי יש בחיים האלה, וכמה ממנו אני קיבלתי לידיים ולא יודעת מה לעשות בו. 

ברגעים כאלה אני יכולה להישבע שהיה עדיף לי להיות טיפשה ולא לדעת כמה זה מדהים,

ולהיות מאושרת בשקט. רק להיות, לפחות. 

איך חשבתי שהבנתי את השיר הזה בגיל 17, את כל המהות ואת כל האפלה,

ועכשיו.. רק עכשיו אני מבינה. 

תודה, דמיאן.