קח, רצית אותו כבר הרבה זמן, את השקט הזה.

אני יכולה להישבע שבימים האחרונים ממש נלחמת עליו בשיניים, דוחק אותי לפינה.

אז בבקשה אהובי, למה לא. תבלה, תהנה לבד עם עצמך, 

תמיד חשבתי שחסר לך קצת זמן להתגעגע ולהעריך.

זה סתם כי אני אישה טובה מדי.. אם הייתי קצת יותר מתעלקת וקצת יותר רעה,

קצת יותר בכיינית וקצת פחות קלילה, היית מבין. אבל איך תבין כשכל מה שאתה

עסוק בו הוא לחפש פגמים?. מיליונים היו הורגים בשביל חברה כמו שלך.

אבל מה אכפת לך בכלל?.

ככה בטח כל הנסיכות מרגישות כשהן מגלות שהארמון שלהן יותר מדי כתום,
שהסוס הלבן כבר קצת מקרטע והשיניים של הדרקון לא מספיק חדות,

שהדם שלהן לא כזה כחול כמו שהבטיחו כל הפיות,

שהשיער שלהן לא מספיק בלונדיני והעיניים עייפות מציפייה,
שהצריח שלהן גבוה מדי בשביל כל אביר שניסה (ועוד ינסה?.)

אני לא יודעת מה לחשוב ולא מתחשק לי שתשאל כלום.
לפעמים אני רוצה להיות קצת מופקרת, מנטלית. מה יש? אסור?
אני מתגעגעת לכאב, במין געגוע מאזוכיסטי שכזה, של לדמוע ולשאול את עצמי למה תמיד
אני לבד בסוף. ואני כל כך טובה בזה, בלהאשים את עצמי ולהגיד שאח, אם רק הייתי
נחמדה יותר, ואח, אם הוא רק היה ככה וככה, אבל מה עושים כשאני לא לבד בסוף?

מה עושים כשיש מישהו שחייבים לו הסברים בסופו של יום?..

לעזאזל, אני שונאת י ל דׂו ת. כמה תמימות, וכמה חבל. 

איזה מזל שאת כבר כל כך גדולה, חכמה והחלטית, מה?..

אצא, אשתה, ארקוד, אשתכר, ארשם למכון כושר, אסתפר, אשים לק, אסדר את החדר, אסדר את הראש,

אשתחרר, אטוס, אתאפר, אצטלם, אתקשר לכל מי שסיננתי, אתחיל לצאת בימי שישי ולא להיתקע בבית,

אמצא עבודה, אהיה מסופקת, אהיה מאושרת, אנשום לרווחה, אצרח אל השמיים שאני חיה.

לפחות יש את מי להאשים בחיים הלא מספקים האלה שאני מוצאת את עצמי חיה עכשיו...