"לכבות בייבי! מה זה לסגור את האור?!" ואני כבר שלולית לידך.

אתה עדיין לא מכיר אותי, ולפעמים בבקרים אין לי כוח לחייך חמוד ולחבק חזק, אז אני מריצה אותך לדלת

ב7 לפני שכולם יתעוררו, כי אין לי כוח להתמודד ובעיקר אין לי כוח אליך מתחת לעור שלי.

אתה אוהב אותי יותר מדי, יותר מדי מהר וזה מבריח אותי חזרה אל חיי הרווקות הטובים והנוחים.

ללא ספק מתאימה לי האהבה החורפית הזאת בלילות הגשומים, אבל כשזה הרבה גשם ובקושי אהבה

המחשבות שלי לא יכלו להיות צלולות יותר.

כשאני עוצרת לחשוב על זה, אני לא באמת צריכה אותך. אני רוצה להיות לבד, להמשיך לחשוב רק על עצמי

ולצאת עם כל החברים הרווקים שלי להשתכר ולרקוד עד אור הבוקר. אני לא רוצה להיות צריכה להסביר ולפרש,

לתרגם ולהרגיע שלא בייבי, הנה הכל בסדר, אני כן שלך אחרי הכל.

בעצם, כל הסיפור הזה נחמד לי כל עוד אני לא חושבת על זה.

וזה כל כך טבעי לי, לקפץ ברגליים ארוכות ב2 לפנות בוקר בין הכבלים של המגברים של הגיטרות והספסל שמול הפסנתר

בחיפוש אחר החצאית שלי ברחבי החדר, בעוד אתה שוב עושה לי את המבטא הזה שמדליק אותי ושנינו מתגלגלים מצחוק.

החזה הרך מתחת לראש שלי בלילה, הזיפים שלך שמשאירים לי אדום על הסנטר. עם משקפי השמש השחורים-שחורים שלך,

מעיל העור והקול הרדיופוני, יש בך קצת (הרבה) מכל מה שאני אוהבת.

"בייבי, אני חייתי בלעדייך 27 שנה, את רק 22.. אני זה שצריך להתלונן כאן."

יופי, מאוד אחראי. תפקידו בידיי עוד לב לשבור, למה לא.

חבל לי עליך בייבה.

לפעמים זה מרגיש כמו מירוץ בשבילי, מי יכנע קודם, מי ישבור קודם את הלב לשני וירתק אותו לפינה.

פלא שאני משחקת לפי החוקים?.

תמיד צחקתי על האנשים האלה- אבל בחיי שאני מרגישה לא פנויה רגשית בעליל. אני אפילו לא יכולה

לדמיין את עצמי מתאהבת, לחשוב על עצמי בתור 'חברה' של מישהו. כן, לצאת קצת פה ושם זה נחמד,

להתנשק, להחליק ידיים מתחת לבגדים, לשבת עם החברים שלו והחברים שלי בפאבים..

אבל אהבה? וואו, תזכירו לי מה זה בכלל?.