כבר יותר מדי זמן שאני כבר לא אוהבת את עצמי. גם לא שונאת, אבל בעיקר לא מספיק אוהבת.

אני יכולה להישבע שפעם אהבתי, באמת. וזה לא כי הייתי יפה או רזה יותר, פשוט כי חשבתי

שמגיע לי הכל. פף, על מי אני עובדת, הייתי בטוחה שמגיע לי כל הטוב שבעולם הזה.

ולאט לאט התפרקו ממני חתיכות. אכזבות קטנות ואכזבות גדולות קרעו ממני חתיכות-חתיכות מהשיפון

הדק הזה שמגן עלינו בכניסה לעולם. לאט לאט התפשטתי, וזה רק גרם לי לרצות ללבוש את הבגדים

הכי כבדים ושחורים שיש לי בארון. התחלתי לחפש אנשים שיאהבו אותי, שיזרקו לי איזו מילה כדי

שאני אפסיק להרגיש כל כך ריקנית. פעם לא הייתי צריכה לחפש, הם היו מולי לאן שלא הסתכלתי.

זה עצוב הרגע הזה בו אתה מבין שתמיד חיפשת משמעות בתוך עיניים של אנשים אחרים. לא פשוט.

אני מתחילה להבין שאולי אני צריכה להתאהב בעצמי מחדש, לעשות איזה שינוי, להיות קצת לבד.

הרבה יותר מדי זמן דאגתי לאהוב אחרים וקצת שכחתי את עצמי בין כל הבלאגן. אבל איך?.

דיברנו על ניתוחים פלסטיים, אמרת שזה טיפשי כי אנשים צריכים להתמודד עם הגועל שיש להם מבפנים

קודם ורק אחר כך לנסות לאהוב את עצמם מבחוץ. קצת התרעמתי ואמרתי שאני דווקא לא מסכימה,

כי לפעמים שינוי קטן מבחוץ יכול להיות הצעד הראשון בהשלמה עם הבפנוכו המתוסבך שלנו.

תאכלס, צדקת. אז אני מנסה.

רוב הזמן האחרון כבר בא לי להיות לבד וזהו. זו בטח המחלה הארורה הזו.

פף, אף סתום. לא באמת נבראתי כדי להתמודד עם זה.

הרוח מדגדגת לי את הירך מתחת לחצאית הדקיקה, זה נראה לי יום יפה בהתחלה ועכשיו אני קצת מתחרטת

כי מול הים תמיד קריר. אני פוסעת על המרצפות האלה בטיילת וכל פינה צועקת שמות אחרים, זכרונות שונים

שכבר שכחתי ששמרתי. בקרים של שבת מלאים בניחוחות פנקייקים, מבטים מצטלבים מתחת לכוכבים.

רסיסים קטנים של כל מה שהרגשתי פעם כשעוד הייתי מרגישה לפעמים, ונגמר.

יש משהו מיוחד בעיירות חוף, כאילו כל החטאים וכל הזכרונות מתנקזים להם תמיד לנקודה הכי קרובה לים,

השביל השקוף-לבן הזה שהגלים משאירים אחריהם. הנשיקה ליד השרטוט של הלב על המדרכה, הליטוף

הלא מכוון מתחת לפסל של הדוב. דברים שכשאתה קטן ומאמין אתה סופר ואורז ומכניס לתוך צנצנות,

בתקווה שזה אומר משהו. זה הרי חייב להגיד, מה יותר משמעותי מזה?. כשחושבים על זה, אף פעם לא

הלכתי כאן לבד לגמרי. תמיד זה היה איזה דייט עם פוטנציאל, איזה מפגש חברים משחרר. ועכשיו כשאני

כאן לבד, זה לא מרגיש לבד לגמרי. וזה דווקא נחמד בצורתו המיוחדת. הטיילת הזו מגוללת את כל החיים שלי,

את כל הנפשות הפועלות. אפילו עוד לפני שהקבלן תכנן את העיקול הזה שם ליד הברזייה, אני וההוא

טיפסנו על הגבעה החשופה ההיא וחיכינו לשקיעה כדי שהנשיקה הראשונה תהיה רומנטית יותר.

ככה זה ילדים.