אני שמה בצד את החו"ל המרגיע והטוב הזה, את הדחייה של הלימודים בשנה,

ומעבירה לקדמת הבמה את החיים האמיתיים שמצפים לי שאתחיל אותם.

ואני שלמה עם זה, אני באמת שלמה, אבל איך זה שבשעות הקטנות של הספק

אני עדיין כזאת קטנה ועדיין תמיד מחפשת אישור מכל העולם?..

אני חושבת שהלכתי קצת לאיבוד בין כל החיוכים והידיים המלטפות,

ושכחתי מה טוב לי ואיך זה להיות קצת לבד ולדאוג לעצמי. רק לעצמי.

הכל נשבר לי בשבוע האחרון, וכרגיל, רגעי השבירה אצלי מגיעים קצת באיחור..

אני נראית כל כך חזקה, הא? כאילו הכל בסדר ואני כל כך מאושרת.

אבל האמת היא כזאת- אין לי מושג מה קורה הלאה. תכננתי וחשבתי וראיתי

הכל כבר מולי [ולא רק אני, שזה בעצם החלק היותר קשה במשוואה],

ועכשיו- פוף. 716 אחד והכל התנפץ. מה עושים עכשיו? משפרים בגרויות?

מחליפים שאיפות? בינתיים אני פשוט מורידה הילוך..... ועושה כושר.

עד שהדמעות יתייבשו והראש יתרוקן.

עריכה:

ולחשוב שזה אמור להיות החודש שלי.. גם כן יום הולדת שמח מזורגג.