איך כייף לי החוסר ודאות הזה, זה משהו. כייף לי להתגלגל איתך בין הסדינים ולדעת-לא-לדעת מה יהיה מחר.

אני מרגישה חיה יותר מאי פעם כשאנחנו רבים ובטוחים שלא נשלים, ואז נסחפים לשיחה אל תוך השעות הקטנות

של הלילה.. שלא יגמר לעולם.

הכל צועק לי לא להמשיך ולא לנסות שוב כשמדובר בך. אנחנו לא מתאימים, אנחנו לא טובים ביחד לטווח הרחוק.

כן, לטווח הקצר זה כייף, אבל אתה לא אוהב אותי מספיק ואני לא מעריכה אותך מספיק. אנחנו לא מצליחים

לעבור מכשולים, לא רוצים לעבור אותם כמו שני ילדים קטנים ועקשנים. אתה צריך מישהי יותר סבלנית

וביישנית, אני צריכה מישהו יותר חזק. אנחנו כמו שני הקצוות של המגנט, שבטעות חשבו שבגלל שהם לכאורה

נראים דומה זה יילך ביניהם. בטעות חשבו ככה כמעט פאקינג שנתיים.

ובסוף, מה אומרים בסוף? "היה לי חבר וחשבתי שהוא כל העולם בשבילי, עד שהוא קרא לי זונה".

כרגיל, תמיד אני האחרונה לדעת. ילדה תמימה ומטומטמת.

ותמיד זה עצוב לי לעזוב,
תמיד זה עצוב לי לעזוב
היי שלום, תודה רבה
השארת לי בוץ בלב, אדמה חרוכה
לקח לי זמן להזכר שיש לי ברירה
בין רע-טוב לרע-רע
תמיד יש לי ברירה.

איזה כבוד, מה אהבה
את מי את אוהבת אם את לא מכירה
אחרי שנה שלמה
כן, איפה היית?
איך את אוהבת אם את לא סקרנית?

אולי תתחממי עכשיו על אש קטנה
אהבה אסורה, מתוקה ומרה
מחר תבכי שנמאס לך,
אין מקום בדירה
לעוד בנאדם כל כך קרוב שאת לא רואה.

איזה זהב, הכל בראש שלי..

נ.ב.

טוב נו, ידעתי שיש סיבה שקניתי אייפון..