לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


לפעמים בא לי גם קצת, אושר בקופסאות קטנות שאפשר לעמוד ברחוב ולחלק לכולם. שיקנאו קצת, מה קרה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

בכל הגאיות


אני מרגישה כמו ילדה איתך, תמימה וקופצנית, בולעת את החיים בלי לעצור אף לרגע ולקחת אוויר.
השקט שלך נדבק חלקיקים חלקיקים לבגדים שלי, מרגיע ומשתק כל פחד. אנחנו הולכים יד ביד
בשדות הפתוחים, ברחובות המתפתלים, הנוף משתנה לו אט-אט תחת אצבעותינו, אבל אנחנו נשארים.
עכשיו רק נשאר לנו לעבור את משבר החודשיים המפורסם.

נ.ב.
אתה עושה לי כל כך טוב בכל מובן אפשרי, חוץ מהכתיבה. אוף.
נכתב על ידי rain queen , 20/4/2010 20:04   בקטגוריות אני, אושר, אתה, חיים בשניים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נשל הנחש


איזה כייף זה חבר עם עיניים יפות כמו שלך, בגובה שלך, עם החולצות שלך והסנדלים שלך והריח שלך.
רק טוב יותר.

אתה מתקשר פעם בחודש ומגמגם "איך עם החבר?" ו"למה את לא מתקשרת מותק",
וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא העיניים שלך שמילאו לי את כל הלילות בחודשיים האחרונים,
לפניי שהוא הגיע. איך זה מרגיש להחליף כחול בירוק, דאגה בצחוק, קרוב ברחוק..
הוא מקסים, יש חיוך ויש פרפרים, וזה לא דבר שמזלזלים בו. ידיים ארוכות וחזקות,
עיניים יפות לשקוע בהן, אמא שדואגת לאהוב אותי בשקט ומילים יפות להתנחם בהן כשקשה.
כל כך הרבה יותר נוח, ומצד שני קצת מתפשר. מתפשר אמרתי? התכוונתי מסתדר.
כן, מסתדר.

ככה זה אנשים, תמיד רוצים את מה שלא צריכים, את מה שאי אפשר.
נכתב על ידי rain queen , 19/4/2010 19:48   בקטגוריות אהבה ישנה, אני, הווה, למחוק ולשכוח, תהיות, סדקים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל תגיד שלא אזהרתי


אני רעה כשאני כועסת.
אז מזל שזה סתם ידיד-שלא-חושב-יותר-מדי הפעם, ולא אתה.
אבל היה סופשבוע מדהים, בחיי. שככה יראו כל סופי השבוע שלי מעכשיו והלאה.

היום יצא לי בפעם הראשונה לעמוד בצפירה באמצע כביש סואן. למרות שהרגשתי כמעט מאוכזבת מעצמי
כשהבנתי שאני לא אספיק להגיע לטקס בזמן, זה היה הרבה יותר מרגש מלעמוד בצפירה בכל טקס
שהייתי בו עד כה. אתה לא מספיק להתכונן לזה, אף אחד לא קורא ברמקול שעכשיו מחכים לצפירה,
כל הקהל לא עומד. זה תופס אותך לא מוכן, אפילו שאתה מסתכל על השעון ורואה שכבר 19:59, ויודע,
פשוט יודע שזה יבוא. ואז אתה רואה את כולם עוצרים הכל, יוצאים מהמכוניות שלהם ונעמדים לידן,
קצת כמו סהרוריים, קצת כמו סרט אימה. ואז אתה מרגיש איך זה לעצור הכל באמת, ולהיזכר.
ימי זיכרון מוציאים ממני את כל האנרגיות, בינינו, אני לא חושבת שנבראנו כדי שנצליח למרר בבכי
כמעט 24 שעות ברצף..
נכתב על ידי rain queen , 18/4/2010 20:32   בקטגוריות ימים גשומים, אני, תהיות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  rain queen

בת: 35

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לrain queen אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על rain queen ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)