ובעצם כשאני חושבת על זה, אף פעם לא אמרת לי "יהיה בסדר אהובתי, נעבור את זה".

אף פעם לא ניחמת, אף פעם לא נלחמת. תמיד הייתי שם לבד, מנסה לפלס את הדרך ביד אחת ולגרור אותך אחריי בשניה.

זה בטח אומר הרבה עלינו, ועליי בכלל. באמת כנראה עדיף ככה, צדקת.

-

מגיע לי שיאהבו אותי באמת, בלי התלבטויות ובלי "און-אוף". זהו. באמת מגיע, ובאמת יקרה.

-

ובטח גם בך תמיד תישאר פינה קטנה שלי, שתזכיר לך שבמשך שנתיים היית די מאושר לצידי.

בדיוק כמו שלך תמיד תישאר פינה אצלי. אבל חוץ מהפינה- הכל חופשי, ולהשכרה. במצב די טוב, האמת.

-

רק לתינוקות אין סודות. אח, דניאל. איפה מוצאים אמריקאים כאלה גם במציאות?.

-

ואני מוצאת את עצמי כבר לא חוששת לראות אותך, כי אתה באמת לא מושלם כמו שחשבתי פעם. וככה,

ככה אני רוצה לראות אותך שוב, לחבק, לחייך ולהגיד לך שאני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם.

-

מתוך: דברים שצריך לשנן לעצמי בכל בוקר אחרי שפותחים את העיניים, עד שיעבור.

ובעצם, עכשיו יש לי זמן לעצמי.

אני יכולה לקרוא ואני יכולה לטייל, ואני יכולה לבקש מהעבודה חופש בימים שבהם יש לי שיעורי

זומבה ואירובי ולאו דווקא בסופי שבוע כדי שזה יסתדר עם הלימודים שלך. פיו, זה באמת קצת משחרר,

הלבד הזה. להתרכז בעצמך, להנות עם עצמך. לתת לעצמך להכיר אנשים חדשים, התנסויות חדשות.

בשנתיים האחרונות הפכתי להיות חצי מאחד שלם. אולי זו הטעות. בשלב מסוים הגבולות היו לי

כל כך מטושטשים, שכבר לא ראיתי איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת, ולא רק במובן הטוב של

המילה. כל מה שעשה לך רע- עשה לי רע, כל מה שאהבת- ניסיתי לאהוב. נו, טעות נפוצה.

ועכשיו אני קצת מרגישה כאילו אני שוב יכולה לטרוף את העולם לבד. כאילו אני כן מספיקה לעצמי,

ואני יכולה להפסיק לעצור כל כמה  צעדים ולחפש אותך מימני או משמאלי. כן, זה בטח מה שנקרא "לשחרר".

עצוב? עדיין עצוב, זה לא דבר שישתנה בקרוב.. אבל לפחות האנרגיה קצת שונה, קצת.. אופטימית,

אפשר לומר. ממ. כן.