אולי אני מרגישה ככ מיוחדת איתך כי אני יודעת שיכלת לבחור כל אחת מהעולם הזה,

ממש כל אחת, ובחרת בי.

זו חתיכת הרגשה.

כל הדרך הביתה באוטובוס חשבתי על מילים יפות שאני רוצה להגיד לך,

לעטוף אותך מכל כיוון ולנסות לפחות להתחיל ולהסביר את איך שאתה גורם לי להרגיש ולחייך,

אבל פתאום עכשיו, כשאני מתיישבת ומנסה לתאר, שום דבר לא יוצא..

וכל מה שמתחשק לי להגיד לך זה תודה, שאתה מראה לי בכל מבט מחדש כמה גבוה אפשר לרחף בהליכה.

כשאנחנו שנינו לבד, אני בטוחה שאני מוכנה להתחתן איתך ורק איתך ואפילו אך ורק איתך.

זה כשאנחנו לבד-לבד שאני קצת חוטפת רגליים קרות.

עריכה:

אבל עובדים על זה.

לפעמים מרוב חוסר ביטחון מתחשק לי שמישהו יעמוד מולי ויבחן כל תזוזה שלי,

ויגיד לי אם זה בסדר או שעדיף שלא.

הכרתי מישהי שהיה לה כזה, פעם. היא לא הייתה מי-יודע-מה מאושרת, אבל

לפחות בסוף כל תהליך יש מישהו אחר להאשים מלבד עצמך, מה?.

זה הכי קשה לי, לחשוב שאני אצטרך לחיות עם הטעויות האלה שלי שאני עושה

בכל יום מחדש, ומי יודע עם עוד כמה מאות טעויות אחרות שאני אפילו לא יודעת

שהן טעויות. בינתיים.

-

הכל תמיד מסתדר לטובה בסוף, לא? אז למה כל מה שיוצא לי מהפה כשאני

מנסה לעודד את עצמי הפעם הוא "אוף"?.