שיאללה,

איזה מפחיד זה 'החיים האמיתיים'.

..just saying

אתמול לא הצלחתי להירדם מרוב עצב.

אני יודעת שזה נשמע נורא דרמטי ופתאטי, תאמינו לי, ניסיתי לסגנן את זה ככל האפשר ולחפש את המילים

הכי פחות גדולות בשביל זה, אבל ככה בדיוק הרגשתי.

שכבתי במיטה וקראתי ספר, כשפתאום בזווית העין ראיתי את הצד של המיטה שבו הוא היה ישן תמיד-

השמיכה הדקיקה הייתה מקופלת מעט, ולרגע זה נראה לי בדיוק כמו שזה נראה באותו יום לפני כמה שבועות,

חמש דקות אחרי שהוא יצא וסגר את הדלת אחריו. אני זוכרת שהסתכלתי על המיטה שלפני רגע הוא עזב,

בלי קפה, בלי עוגיות, בלי להתבלבל.

ורק מהדה-ז'ה-וו הזה שהרגע הזה עשה לי, לא הצלחתי להירדם ארבע שעות. לעזאזל.

-"אז.. הכל בסדר?"

-"האמת שלא, נפרדנו.."

-"מה?" -מוריד משקפיים מהעיניים-

-"כן.. נפרדנו. זוכר שאמרתי לך אז שרבנו?"

-"כן כן, בטח, אבל את נראית ממש בסדר, אמרת שאתם אוהבים, חשבתי שזה הסתדר.."

-"טוב, בכיתי בלי הפסקה ביומיים הראשונים, ואז נגמר.. מה כבר אפשר לעשות?.."

-"וואו."

אז.. כן.

אני כאילו-בסדר, וכאילו-התגברתי, והכל כאילו כל כך טוב ונחמד וחופשי כאילו.

יש גם כאילו-טיסה בעוד כמה ימים וקצת חופש-כאילו, אנשים יפים וראש מעורפל.

מה שבטוח לא כאילו- לימודים. טוב שיש תעסוקה בשביל המחשבות וקלוריות לספור, בחיי.