בוא נשב ונשתה קפה אהוב שלי,

כבר מזמן שכחתי את המבט הזה השחור שלך,

את הידיים המזיעות

נוכל לדבר על הא ועל דא,

על ההוא, ההיא והשנייה, 

נו, הזאת היפה

תוכל לספר לי על כמה מהן שאתה צריך,

כמה מהן שאתה רוצה.

בוא נשב ונשתה קפה אהוב שלי,

תוכל שוב לזמר באוזניי כמה אני חסרה

נוכל לדון שוב בסוגיות,

כמה אנחנו מתגעגעים-לא מתגעגעים,

בטח בימי חול, אולי דווקא בחגים

פינת עזה-ברלין מעל הקפה המהביל,

כאילו כלום לא השתנה 

ולא עברו חיים שלמים, או לפחות שנה

לא בפאב אהובי, גם לא על הדשא הפעם

בטח שלא מול מקרן או בין הסדינים

בוא ננסה ונשב לשתות קפה בשדרה אהובי,

כמו ילדים גדולים. 

הרגע הכי טוב שאני חוזרת אליו לפעמים: 

אני, שני שני הידידים הכי טובים שלי הולכים בטיילת באילת, הזרועות שלי על הכתפיים שלהם במחווה הזויה

ולא נוחה במיוחד (לא פשוט כשכל אחד מהם 1.80+), מדברים על בחורים, בחורות וכל מה שביניהם.

חם, לח, בגדי ים. בריזה קלה מהים האדום, אבל בעיקר שמש קופחת מעלינו ב12 בצהריים. 

באוטובוס בדרך חזרה מאילת, בעצירה בערבה אנחנו מתאחדים שוב ויושבים לאכול גלידה. 

מישהו מנפץ את המכונה עם הבובות בקיוסק בתחנת הדלק וכולם רצים לתפוס בובה- 

ידיד שלי, אור, מתגנב מהצד וגונב גם לי בובה אחת, קטנה. אני דוחפת אותה עמוק לתיק וצוחקת.

אנחנו חוזרים לאוטובוס כשאנחנו שלושתנו שלובי ידיים, קצת עייפים אבל בעיקר שלווים ונהנים מהרגע.

אני מתאפקת לא להתפוצץ מרוב אהבה, ובמקום זה מורידה את משקפי השמש על העיניים ומחייכת לעצמי.

אהבה כזאת- אבל קצת שונה. אהבה כזאת שחסרה לי. 

בלי חבר. בלי מערכת יחסים רצינית. בלי דאגות. 

אלוהיםישמורמהזהאומרעליי.