בכל ימי על הכדור הזה קינאתי רק בסוג אחד של בנות - רגילות. 

כל אותן הבנות בגובה הסטנדרטי, במשקל הסטנדרטי, עם התסרוקת הבינונית והחיוך הכל כך סתמי. 

כל המשעממות האלה, עם המבט הרגיל והחיים הנורמליים, בלי כל התסבוכות והבלאגנים האלה שבפנים. 

שפשוט מרחפות להן בתודעה. 

לא הכי יפות, כי אז היו להן צרות של בנות-יפות-מדי. 

לא מכוערות, כי גם אז היו להן לא מעט בעיות. 

פשוט.... רגילות. בלי שאף אחד יכול לצחוק להן על הפוני או להעיר הערה עוקצנית על הבגדים.

עם התחת שעומד בצורה רגילה והחזה הרגיל שאפשר לשים באיזו חזיה שבא להן, רגילה או פחות.

אלה שהן רגילות לאורך כל החיים, לא רק כשהן קטנות. פשוט קנבאס ריק שאפשר לעצב איך שמתחשק. 

יש להן אהבה רגילה וחבר רגיל, חברה-הכי-טובה רגילה, הורים רגילים וחוויה כל כך רגילה מהעולם הזה. 

ברר.. רק מהמילה הזאת, "רגילה", אני מצטמררת. 

ולא בגועל או סלידה, 

רק מהקנאה. 

בחיי שביום רע, הייתי מוכרת כליה בשביל להיות רגילה. 

ביום טוב אני מרגישה לפעמים, ממש טיפה, שאני טובה מהן. אבל מה אני יודעת. 

השקט הזה במחשבה, כשכבר לא מחפשים משמעויות בשמיים, לא מנסים לנתח כל אות ומילה. 

פתאום- דממה. 

והכל חוזר לעצמו, במן חריקה כועסת כזאת שכבר נמאס לה לכעוס אז היא סתם ממלמלת. 

והופ- חזר. וכלום, פשוט כלום לא השתנה. 

מצב רוח של סתיו, שיזוף של ביקיני.