"אין אלוהים, מיכלי."

"אין לך כלים לקבוע אם יש או אין אלוהים."

מיכלי. סוודר צבעוני ומכנסי התעמלות קצרצרים. נלהבת לשכנע, אוהבת לדבר איתי, 

מלאה ריכוז וכוונה כשהיא מנסה להסביר, למצוא את המילים שיעבירו אלי את התרגשותה.

ואני, במלוא חושי, במלוא גדולתי, נעים לי להשתעשע, סוף סוף מילים שהן רק מילים-

"אולי יש אלוהים בעולם, מיכלי, אבל יש לו רק משקפת תיירים כזו, 

והוא צריך כל פעם להכניס מטבע כדי להשקיף על העולם שלושים שניות."

מיכל נמתחת, גם הסוודר על חזה. 

"אריק השנון, יופי..." 

היא מתאכזבת, ואני מנסה לנחם,

"בואי, ספרי לי את, מה גורם לך לחשוב שיש אלוהים?"

"אם אין, אז מה יש?"

"רק אנחנו. בני אדם. שזה לא חדשות טובות."

"בוא תראה שאני מעירה בך ספק."

"קדימה בייבי, תעירי."

בהתחלה כל כך שנאתי אותה, כי הרגשתי שהיא לא יכולה להיות אני. אין סיכוי כזה.

ואז, כשהתחלתי לקלף, הבנתי. זו אני, שהיא. 

-

"לשנוא ולאהוב ולשנוא ולאהוב ולשנוא ולאהוב, וכך חוזר חלילה, עד שיותר לשנוא ופחות לאהוב,

עד שרק לשנוא ולא לאהוב. לשנוא ולשנוא ולשנוא.

כך מבינים שהייתה אהבה."

אהבה של ילדים. מה לי ולכל השנאה הזאת. מה לי ולכל האהבה.