אני מדברת עם כל כך הרבה אנשים שאני לא אוהבת ביומיום, זה פשוט לא ייאמן.

מתאמת פגישות, מסדרת השתלמויות, מתדרכת לשיעורים, בודקת, צופה ומעבירה

משובים על כל כך הרבה אנשים, שאני לא אומרת שהם לא טובים, אבל הם

ממש לא ראויים לתפוס נתח גדול ככ ביום שלי. בטח לא על חשבון האנשים שאני

כן אוהבת, ובקושי יוצא לי להחליף איתם מילה בכל כמה ימים, בגלל כל העומס.

אני חושבת.. בעצם, אני בטוחה, שעדיין לא עליתי על דרך המלך מבחינת 'איך

שומרים על קשר עם אנשים שאוהבים ורוצים לשמור איתם', וזה מתנקם בי מחדש

כל כמה זמן, כשאני מסתכלת סביבי ומגלה שאני די לבד כאן, או לפחות לא

מוקפת במי שהייתי רוצה להיות מוקפת בהם. יש לי חברים, ורובם אפילו די

טובים, אבל איכשהו אני מצליחה בכל פעם מחדש להדוף אותם לצדדים בכך שאני

שוקעת בעבודה שלי ושוכחת להקדיש את הכמה דק' הבודדות האלה ביום כדי

לשאול מה שלומם. לא כי אני חייבת, אלא כי אני ממש רוצה ומתעניינת..

אבל עדיין שוכחת.

אולי להשתחרר יעזור?.

ראש השנה בשבילי הוא הרגעים האלה במושב האחורי של המכונית המשפחתית בדרך לדודים בצפון,

כשאני לוקחת נשימה עמוקה ומקלידה ברכות שנה טובה לכל מי שאהבתי השנה.

(25 במספר השנה, פלוס מינוס כמה שאהבתי אבל עדיף שלא הייתי.)