איך אני אוהבת לשמוע רדיו.. ההרגשה הזאת של הפתעה בכל שיר מחדש, 

של לחכות לשיר הבא שאני לא מכירה וכל כך רוצה להכיר כבר. 

איך אני אוהבת לשמוע את המוזיקה שלי.. המוזיקה שממשיכה לצידי עדיין מדי פעם,

לפעמים רועשת ולפעמים בקושי נשמעת, לפעמים חזקה יותר ולפעמים פחות, 

בהתאם למה שמתחשק לי להיות באותו הרגע. 

-

איך אני אוהבת להתקשר אליך אחרי יום ארוך במחלקה ולספר לך הכל, 

לחשוב עליך מחכה לי בבית עם פסטה או סתם איזו כוס תה "של חלשים" כי הוא לא שחור מספיק, 

את הריח החריף הזה של הזרע שלך כשהוא מטפטף לי על הירך הפנימית בדרך למקלחת.

איך אני אוהבת להתעורר לידך בבוקר, להעביר את היד בשיער שלך ולמשוך את הזרוע שלך עליי.

זה דבר כלכך פשוט שבטח מרגיש די דומה לכל זוג בעולם, 

אבל אני יכולה להישבע שברגעים האלה, הזרוע שלך הכי מיוחדת והריח שלך הכי טוב. 

-

תמיד רציתי לקבל הכל מהכל, בלי לוותר על כלום. 

ותמיד מישהו היה צריך לשים לי ברקס, 

וגם עכשיו זו רק שאלה של מתי, ומי. איזו בוגרת את שיאללה. 

כמה יופי יש בחיים האלה, וכמה ממנו אני קיבלתי לידיים ולא יודעת מה לעשות בו. 

ברגעים כאלה אני יכולה להישבע שהיה עדיף לי להיות טיפשה ולא לדעת כמה זה מדהים,

ולהיות מאושרת בשקט. רק להיות, לפחות. 

איך חשבתי שהבנתי את השיר הזה בגיל 17, את כל המהות ואת כל האפלה,

ועכשיו.. רק עכשיו אני מבינה. 

תודה, דמיאן. 

אבל עוד לא לגמרי החלטתי, אתה הכישלון המפואר שלי? או החלומות למגירה?..

ואם כישלון, אז איפה נכשלנו בדיוק?

ואם מגירה, אז כמה עמוק?.

-

ואז מתה לי הנענע,

ונדם לי הלב.