Who dares to love forever,when love must die?

אני לא יודעת איך אני מרגישה .. אם זאת סוג של בגידה בנפש שלי, או שסתם משהו שיעבור לי כבר מחרתיים.

אני לא מפסיקה לחשוב על זה ולהתחבט עם עצמי..למה אנשים עושים את זה?

יש לי את כל הסיבות שבעולם מונחות מלפני אבל אני כבר הגעתי למסקנה שאף אחת מהן לא הגיונית.
ספרתי כל שניה כשלא היית פה וחשבתי מה יכולה להיות הסיבה שפתאום הלכת,

ואז פתאום עוד אחד הלך,

והרגשתי מין ריקנות כזאת. כולם סבבו סביבי, אבל הרגשתי מרוקנת

ושבורה. כי כשזה כבר לא, אז הם פשוט הולכים,

אם כבר.. לא היה שווה להשאר ולהתאמץ?

אני מרגישה כאילו כל פעם שאני מתחילה להשתקם וממש כבר מלפני יומיים אמרתי לעצמי וואו אני מרגישה הרבה יותר

ואני כבר לא כל כך לבד

אז פתאום שניה אחת לא הסתכלתי וכבר הכל מתפרק, אם כך אז הכל מיותר.

למה אני מתאמצת בשביל אנשים שבסופו של דבר הם לא מתאמצים בשבילי?

יש פה בכלל מישהו שמוכן להשאר שם תמיד, בלי לשפוט אותי

לעזוב אותי

או להעלם פתאום?

הוא קיים?

מתעבת אנשים מפונקים.

אני מודה שאני קצת מפונקת, אבל אני נאלצת לסבול כל יום אנשים שמדברים איתי והרבה,

ורק מתלוננים.אני משתגעת מזה.

ואין להם הרבה על מה להתלונן - רע לכם עם משהו? תשנו אותו.

או מישהו שעושה יומיות בצבא, למה אתה מתלונן? כי מתקשרים אליך ב-7?

מסכן...

חברים שלך בקרבי עדיין ערים כדי להגן עליך. פף.

מאוכזבים מהלימודים? תשנו משהו. תעברו בית ספר, תשקיעו יותר, תתחילו מחדש,

לשבת רגל על רגל ולהתפלא למה הכל אותו הדבר? לא בא בחשבון.

אנשים שמצוברחים על הבוקר ואפילו לא טורחים לעשות משהו כדי לשפר את זה.

כן, כי להרחיק את כולם לעזור. כן, כי להתנהג אליהם ברשעות יעזור. כן, כן..

לתת מבטים רצחניים יעזרו, אה-הא. כן, כן..

אנשים שפשוט בוכים ומתלוננים על החיים, ומחכים למשיח, לא יודעת מה הם עושים,

אבל כל העולם הזה כבר עולה לי העצבים.

חבורה של בכיינים.

אני בסוף מתבכיינת עליהם.