היא פשוט ישבה שם.

היא ישבה וחשבה מה יכלה לעשות יותר טוב...מה היה ניתן לשפר.

היא לא הצליחה להגיעה למסקנות המתבקשות, לאלה שכולם הגיעו אליהן כבר מזמן.

משהו הפריע לה והיא לא ידעה להצביע בדיוק על הכיוון ממנו זה הגיע.

לעיתים זה הגיע בפתאומיות, במכה...בלבל וסחרר אותה ואז לא היה לה לאן לברוח.

המראות שוב נגלות אל מול עינייה...עולות ויורדות כמו הנדנדה שהתנדנדה עליה בשנות ילדותה, זאת בחצר בית הספר.

איך היא תמיד מתנהגת אחרת, ולמה?

היא רוצה להיות מיוחדת, להבדל מהאנשים?...אולי פשוט קשה לה להבין ולהקשיב.

אני מאמינה שזה לא שהיא מסרבת להקשיב, פשוט קשה לה להבין...אז קצת סבלנות לא תזיק.

חוץ מזה, אם היא בחרה בדרך הזאת אז אולי זו כן הדרך הנכונה?

מה רע? תעשה את מה שאתה מאמין בו...אולי כן יצא מזה טוב.

במקרה שלה קצת קשה להגיד, פעם הולך לך ופעם לא...אבל העיקר שמתישהו כן הולך..וזה לא שהיא פוגעת במישהו...

עיפרון אחד לא מספיק כדי לכתוב את כל מה שמתאוצץ לה בראש תמיד, מחשבות אינסופיות על הא ודא וגם כשהיא מנסה לא לחשוב המחשבות קופצות לראש מעליהן.

איך זה לא לחשוב? האם קיים דבר כזה בכלל? האם ניתן לרוקן את הראש לגמרי לגמרי?.....אני ממש לא מאמינה בכך.

תמיד יהיה מה שיפריע, הרי כולנו מוטרדים ממשהו כל הזמן...אפילו מזבוב שמעופף בחדר.

פשוט תחשבו על זה ותודיעו לי...

הייתי פה. (עד לפעם הבאה...)