לפעמים היא שמעה את הרעש...

היא ידעה להבדיל ולפרק את אלפי הצלילים והקולות לתווים בודדים בודדים שהרכיבו את חייה.

סימפוניה שכזאת שמתחילה ונגמרת באותם הטונים אך באמצע היא מפתיעה ומגוונת.

היא עייפה עכשיו והקולות, גם אם הם רחוקים, נשמעים ממש חזקים וקרובים.

היא נוסעת באוטובוס ושמה לב לקול ההמון...בליל של תרבויות ושפות זרות בארץ כל כך לא מגובשת...

שם שחור, שם לבן, שם אישה, שם גבר..כמה שוני יש מסביבה..

היא מוציאה ספר מתיקה ומתחילה לעיין בו עד שעיניה נעצמות וראשה צונח לו על זגוגית החלון החמה...

הקולות מסביב נכנסים לתוך חלומה וגורמים לה לאי שקט מסויים שמפריע לה להרדם...

היא אף פעם לא מצליחה לישון באוטובוס, יותר מדי קולות להתרכז בהם...

היא מנסה לשמוע מוזיקה כדי להרדם אך מוצאת עצמה מחפשת משמעויות נסתרות בלחן ובמילים..שוב לא נרדמת...

פרפרים מתחילים להתרוצץ בבטנה כאשר היא מזהה את הרחוב המוכר בו היא תרד...

היא כבר כל כך קרובה...יכולה לשמוע את קולו לוחש את שמה...

בואי אהובה...