הקדמה

היא ישבה על החוף כשמבטה מופנה לעבר הים.

שקיעה.

היא חפנה את החול החם בשתי כפות ידיה ומלמלה לעצמה שיר שאהבה.

היא הסתכלה לעבר האופק ולא האמינה שהאיש שהיא כל כך אהבה כבר לא יוכל לחלוק איתה את המראות שכרגע היא רואה.

היא ניסתה לשחזר כל רגע מאותו יום, איך קמו לצליל השעון המעורר והחליטו לצאת לטייל.

"מותק, יום שבת היום...כ"כ יפה בחוץ...אולי נסע לאנשהו?"...הוא התגלגל לכוונה וחיבק אותה חזק חזק...הסיט את השיער שהתפרש על פניה היפים ונישק אותה על לחייה.

היא חייכה אליו "למה לא.?..באמת יפה בחוץ!...רעיונות?"...

"אממממממ....אולי נסע לצפון...נטייל קצת בהרים...מה דעתך?"...

"נהדר!! קצת טבע לעומת כל העשן והפיח פה בת"א..יאללה..בוא נתארגן ונצא"

שוב על החוף...לבד...היא מתגעגעת אליו כ"כ...הגבר היחידי שאהבה בימיה. מה היא תעשה עכשיו בלעדיו?

היא נזכרה איך התנשקו בפעם הראשונה, איך התנשקו בפעם האחרונה...

מוזר לה פתאום לחשוב עליו בלשון עבר אבל המציאות כופה זאת עליה...היא מתחרטת על כל מה שלא הספיקה לומר לו...על ריבים טפשיים ומיותרים..על הפרידה הזמנית שהייתה פעם...על זה שלא ידעה להעריך מספיק את אהבתו...

בחיים היא לא הריצה תסריט כזה בראשה...משהו תמים שהופך לסיוט...

השמש כבר שוקעת, כמעט ונעלמה. פס אור דק נותר לרוחב הים, מאיר את פניו באור כתום-זהבהב וכאילו זועק את שמה וקורא לה לבוא ולהכנס אליו.

מה היא תעשה עכשיו?

היא רצתה לפרוש כנפיים ולעוף אליו לשמיים. להרגיש שוב בחום גופו, בריח שלו...היא ידעה שהיא לא תוכל ולא תזכה לכך שוב.

וכעת, שקיעה

                         המשך יבוא....