צמאה |
כינוי:
ME ^^" בת: 15
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2012
יום הזיכרון 2012
אני לא זוכרת יום זיכרון שנגע בי כל כך כמו היום.
שנה שעברה גם היה חזק מהרגיל, אבל השנה קצת יותר.
אף פעם לא הרגשתי קרובה בשום דרך לנושא, תודה לאל.
אבל בשנה שעברה כבר הכרתי חברה ממשפחה שכולה.
וביום ההוא חשבתי עליה, על המשפחה שלה.
היום גיליתי על עוד אדם, יחסית קרוב, שאיבד את הבת שלו. היא הייתה בת 7.
חשבתי על 2 המשפחות האלה.
איבדו ילדים קטנים. פיגועי טרור.
תמיד אני שומעת יותר על החיילים שנהרגו ועל המשפחות שלהם, והרבה פחות על כאלה שנהרגו בפעולת איבה כלשהי.
ואת יודעים מה? זה כל כך לא פייר.
נכון, החיילים שאתם מספרים לי עליהם היו גיבורים, אני לא מטילה בזה ספק.
אבל אולי גם אלה מהפעולות איבה היו גיבורים? מבחינתכם זה לא נחשב כי בגבורה שלהם הם לא נהרגו. הם שרדו בה, ואז נהרגו בצורה אחרת. אז עליהם לא מספרים.
ואולי הם אנשים ממוצעים שמילאו את חובותיהם ויום בהיר אחד פשוט נהרגו. נלקחו טרם זמנם רק מהסיבה שהם ישראלים.
ואולי הם לא הספיקו להיות גיבורים? הם היו צעירים כל כך, לכו תדעו מה היה קורה איתם בעתיד.
הם יכלו להיות יותר גיבורים מכל אחד פה.
הם היו בשלב ששואלים אותם מה אתם רוצים להיות כשתגדלו, והם עדיין אומרים רקדנית או אסטרונאוט.
הם היו ילדים, והם ישארו ככה לנצח.
וזה לא פייר כלפיהם שרק את החיילים מזכירים.
"מי זאת? למה את מסתכלת על תמונה שלה?"
"הבת של. היא נהרגה בפיגוע"
"לפני כמה זמן?" "9 שנים"
"ובת כמה היא עכשיו?"
"היא נהרגה, היא נשארה בגיל שלה. בת כמה היא אמורה להיות? עוד מעט 17."
"מה היא נשארת אותו גיל? היא לא גודלת? וככה היא נשארת קטנה?"
"עזבי, כשתגדלי תביני."
אחותי הקטנה שואלת שאלות,זה רק חלק מהן, ואני לא יודעת איך להסביר לה.
פשוט לא.
זה לא קרה. לא.
הלב שלי לא באמת הגיב ככה, זה רק הדמיון הפרוע שלכם.
אתמול בערב, הסתיים הטקס העירוני של ערב יום הזיכרון, הולכת עם הזרם לכיוון הכניסה.
ופה מגיע החלק שדמיינתם- בום.
זה מה שהלב שלי עשה באותו רגע.
אני לא יודעת אם החסרתי פעימה, או שזאת פשוט הייתה פעימה אחת מטורפת, אבל הרגשתי בום שמגיע מהחזה.
ראיתי מישהו. מישהו מאוד.. מסוים.
מישהו שאני לא יכולה להסביר את התפקיד שלו בחיים שלי, אבל יש לו תפקיד מאוד חשוב. אני חושבת שחלק ניכר ממי שאני מאוד קשור אליו.
והבום הזה לא היה הגיוני. לא היית אמורה להגיב ככה אליו. ועכשיו אני מבולבלת, וקצת חוששת מכל מיני רגשות, וכל העניין ממש מוזר לי.
ניסיתי להתעלם מהבום וחיפשתי רגע להגיד שלום אבל לא מצאתי, החברה שלו הייתה דבוקה לו לתחת כל הזמן.
רק חצי שעה אח"כ, בערב שירי לוחמים (שלא ציפיתי לראות אותו שם), הוא ישב איפשהו בסביבה שלי ולחשתי לו היי חביב עם איזו הנפת יד.
"היי" קצר בטון שמרגיש כאילו לא באמת בא לו להגיד לי שלום זה מה שקיבלתי.
היום ראיתי אותו שוב, וקצת דמיינתי כאילו הוא לא שם. לא שהוא ניסה להגיד שלום, כמובן, אבל לא הסתכלתי עליו בכלל.
קצת פחדתי אני חושבת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
