TOO COOL TO CARE

רשת ביטחון, הלא כולנו זקוקים לה?

רשת הביטחון מורכבת בדרך כלל מאנשים, משפחה וחברים שיעשו הכול למענך. רשת ביטחון מורכבת לעיתים מחומריות, טלוויזיה וספרות זולה שתנחם בשקט פסיבי. רשת ביטחון עשויה להיות מרוכבת מהתמכרויות, סמים ורחרוח דבק או גז מזגנים, או כל דבר אחר שיטשטש את גבולות ההיגיון.

ואז יש אותי, שברשת הביטחון שלי יש יותר מדי גורמים, ויותר מדי הגנה ודאגה שגורמים לרצות לשרוט את עצמי עד זוב דם. ברשת הביטחון שלי, שהיא כל כך כבדה ורחבה, יש חורים עצומים, ששום יד לא תוכל לגשר כדי למצוא אחת אחרת בעברה השני. חור באני תמיד נוחתת בו בהפתעה כמעט מרפית, הרי, אני כבר אמורה להיות מוכנה לזה לא?

יש לי התקפי חרדה. אני יודעת, אני לא היחידה במדינה הזאת שמתמודדת עם אזעקות, ובטח שלא בתדירות כמו תושבי הדרום (ליבי איתכם!), ולא כמו כולם. רק בזמן בית ספר, אבל הכאב הזה שנפער בתוכי, כששומעים אזעקה, או מישהו צועק שיש אעזקה, או כשמישהו צועק שאירע פיגוע, ונחיל שלם של נערים מתבגרים עצומים הודף אותך לעבר גרם המדרגות, ואתה מרגיש את עצמך נדחק בין כל ההורמונים ומנסה לחשוב מה קורה שם בחוץ... מנסה להתרכז בנשימות, מנסה לנקות את הראש מהמחשבות השליליות, מנסה לא לחשוב מה יקרה עם לא תגיע למקלט בזמן, לקומת המרתף, לעיר התת קרקעית הקטנה שבית הספר יצר, מה יקרה עם פשוט תישאר שם, בין חיים למוות בתוך אחד המסדרונות הבלתי נגמרים של בית הספר ופשוט... פשוט תהיה.

ואז אתה מרגיש כאילו החדר דוחס את כל המחשבות של כולם למן צעקות זעירות, ואתה מרגיש שאתה שומע עוד אזעקות ובעצם כולם לוחשים בשקט ומנסים למצוא קליטה לטלפון האידיוטי שלהם. הנשימות שלך שוב קופצות לגבהים, ואתה מנסה לספור את פעימות הלב, ובתוך שעברת התקף לב מזערי. הרגע הזה, שרשת הביטחון שלך קולטת מאוחר מדי את הפאניקה שמציפה אותך, ואומרים לך להביט בעיניים שלהם, ואתה לא מסוגל להקשיב או לחשוב כראוי כי יש כל כך הרבה רעש. ואז הם אומרים לך לשתות, ואתה פשוט ממשיך להנהן, מקשיב אבל לא באמת שומע.

ואחרי שאתה מתיישב, ובוהה בחלל הריק שהולך ונדחקים בו יותר ויותר תלמידי חטיבה, אתה מוצא את הקול שלך ולוחש למקלט שאתה מפחד. ואתה מרגיש יד אוהבת נכרכת סביבך, ושומע את הסיפור הנרחב. איפה אירע הפיגוע, מתי כיפת ברזל יירטה את הטיל.

בלי לזכור איך הגעת חזרה לכיתה, אתה מוצא את עצמך יושב בכיסא פלסטיק אפור, מקשיב למורה אפורה משדלת אותנו להירגע, ורואה את הטלפונים בחוץ. את השיחות לאימא, את הדאגה לסבתא שגרה בקיבוץ בדרום הארץ, ואת הידיים שלך, נקיות ממכשיר נייד משוכלל, וכשאתה מוציא אותו מהתיק שבכלל שכחת לקחת איתך בזמן שחיפשת מחסה מהמוות המרחף, רשת הביטחון שלך תוספת אותך לא מוכן. לא רוצה בכלל לשמוע.

איך את?? שמעתי מה היה...

אתם בסדר?

היה פיגוע ממש לידך! שמעת את זה?

רשת הביטחון מקיפה אותך, וגוררת אותך כמו שק חבטות בין שיחות טלפון שונות. אימא, אבא, אח ומספר לא מוגבל של חברים. אתה מרגיש את שמץ החרדה שנותר מהמקרה נקבר בשיפולי הבטן, ומתרכז ביופי המקרי של קרני השמש בין העננים העצלים. בדרך שבה נהר הילדים הצבעוניים זורם אל השער ונעמד שם, בסכר המאטפורי להפליא.

בשלב מסוים הכול כבר נעלם ואתה נהיה ריקני לחלוטין. שקט וחלול, מחכה לרגע שבו תוכל להשתחרר הביתה, לשכב במיטה ולדמיין שעכשיו לא משדרים בטלוויזיה את כל מה שעבר עלייך היום.

אני מפחדת ממחר,אני מפחדת ללכת לבית הספר. אני מפחדת לראות מה יקרה מחר בשיעור היסטוריה. אני מפחדת להגיע מחר לבית הספר לדעת שלחשש שלי יש צדק.

אני רוצה שהמלחמה תפסק.

בבקשה.