הגעתי לשלב העצוב והמתסכל ביותר. אני חושבת ברצינות ובכנות ללכת לפסיכולוג. במשך השנה האחרונה נאבקתי בדחף לדבר עם מישהו מקצועי, אף על פי שהייתי ממש צריכה לדבר עם מישהו.
יש כל כך הרבה אנשים שאני יכולה לפנות אליהם, שמתחננים שאני אספר להם כשקשה לי. אני מרגישה בעול שלהם, עול החברות הכבדה שלנו. אני כבר לא קלילה וכיפית כמו פעם, אבל אני גם לא שקולה ומחושבת. אני מרוסקת לאלפי חתיכות, ובכל שיחה מנסים לאחות אותי מחדש.
וזה לא ממש עובד.
אני מנסה לשמור על התדמית הרגילה שלי, אבל זה נהיה קשה ויותר לשקר לעצמי. אני לא מרגישה כאילו אני בסדר, אני לא מרגישה כאילו אני לא פוגעת בעצמי. פעם יכולתי לומר שיש לי נטיות אובדניות אבל אני לא עושה איתם דבר. אבל ברגע שהנחתי את סכין הגילוח על פרק כף ידי ולחצתי עד שהטיפות האדומות נגלו לעיניי, חרצתי את גורלי המריר.
אני מהווה סכנה לחיי. מה השלב הבא?
אני מרגישה לא מוכנה לפסיכולוג. אני לא יודעת מה הוא יאמר, איך הוא יגיב. מה אם הוא יאמר לי שהכול נורמלי? מה אם הוא יגיד שהכול בעצם בסדר ואני רגילה כמו כל אחד אחר? זה ישבור אותי. לדעת שאני פשוט לא מצליחה להתמודד עם המציאות כמו אחרים ובחרתי בדרך הקלה יותר של הרצון המתוק לאיבוד עצמי, יגרום לי לריסוק מוחלט.
לא הייתה תקופה אחרת בחיי שהייתי כה שברירה.
להיות בחדר מלא אנשים ולהרגיש לגמרי לבד. מוקפת באנשים שאמורים להיות האהובים עליי, או לפחות חביבים עליי במיוחד מהיותם חבריי הקרובים ביותר, ובכל זאת להיות מרוחקת מהמציאות.
זה לא בדיוק שעמום, אלא יותר מסך דק שמגונן עליי באדישות כלפי החיצון. לפעמים אני מסוגלת לחייך ולנבוח בדיחה צינית עלובה שמעוררת גיחוכים בעיקר מעצמי. לפעמים גם זה לא. לפעמים אני נדרשת להתרחק יותר, ללכת לשירותים ולהישען על הקיר באנחה ולנשום נשימות עמוקות. להסדיר את המוח העמוס שלי, אפוף המחשבות כמו עשן.
קשה לי להנות או לצחוק. קשה לי לחייך. אין לי תאבון, רק רצון להקיא כל הזמן. בהתחלה חשבתי שזאת חרדת מבחנים שהגיעה עקב הבגרויות. אבל הבחילות האלה עולות בגרוני לעיתים קרובות מדי.
אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך... ריקנית. זאת מילה שמתארת די בשלמות את התחושות המעורפלות שלי. אני מרגישה סהרהורית, וישנה צהריים יותר מלילה. במקום דם, זורמים בוורדי עופרת נוזלית שמכבידה על צעדי. והעיניים שלי נלחמות להישאר פקוחות.
למה הכול טוב יותר כשאתה עוצם עיניים?
אני מברכת את החושך.
רומי אומרת לי תמיד שזה מוזר שאני לא מפחדת ללכת הביתה לבד בארבע לפנות בוקר, שלא אכפת לי להיכנס למחסן אפוף הצללים שלה, שאין לי בעיה לדרוך את המקק החום שהיא כל כך שונאת.
אני אוהבת חושך ואפלה. זה לא הופך אותי לגיבורה, זה הופך אותי לנבל בסיפור. דברים שבדרך כלל מלחיצים ומפחידים אנשים? אני פוטרת במשיכת כתפיים קלילה.
העולם שלי מלא צללים כבדים. אני מלאה צללים. החושך אופף אותי ואני לא מפחדת בכלל. אני פשוט מודאגת שבסופו של דבר אני אאבד את עצמי בחשכה העמוקה הזאת.
ואני מפחדת שרק לפסיכולוג יהיה פנס.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
