TOO COOL TO CARE

אני לא חושבת שאני מוכנה נפשית לאהבה. לפעמים, כשאני בחדר מתחת לשמיכה והאורות בחדר מעומעמים, אני אומרת לעצמי שאני רוצה להיות נאהבת. אני אומרת לעצמי שאני רוצה לאהוב, שאני צריכה לאהוב כדי להתבגר. 

ואני מסוגלת ללכת עם התחושה הזאת גם מחוץ לבועה המוגנת שלי, אל העולם הגדול והמפחיד. ולדבר עם חברות ולהודות שאני לא יצור עד כדי כך רובוטי ושיש לי רגשות. אז אני מספרת להם על הזיון הקבוע שלי, זה שאוסף אותי במכונית כסופה וחבוטה ושתמיד שומע ארטיק מונקיז. אני מספרת על העיניים הירוקות הבוהקות שלו, על הקעקוע פתית השלג שלו ועל המצח המבריק מזיעה כשאנחנו שוכבים. אני מספרת על השיחות העמוקות והפחות עמוקות. על הדיבורי סרק כשאנחנו מתנשפים, על החיוכים המהוססים אחד לשני. 

אני בעיקר אוהבת לספר על הפעם שהוא לקח אותי לחוף הים, ועשינו סקס משוגע על סדין תחת אור הכוכבים הנוצץ. אני אוהבת לספר על הפעם הזו, כי זה נשמע רציני יותר ממה שזה היה באמת. זה נשמע כאילו הוא תכנן את זה כאילו זה דייט, אבל זה לא. לא משנה שאחר כך דיברנו שעתיים והסתכלנו על הכוכבים והנשימות שלנו היו באותו הקצב והעיניים שלנו נפגשו. לא, פשוט הזדיינו ואז דיברנו ובמקרה זה היה באזור שונה מהמיטה שלי. 

כשאני לא לידו, אני אוהבת לחשוב שאני מרגישה אליו משהו חזק. אני אוהבת להאמין שאני מפתחת אליו רגשות. אני אוהבת להרגיש כאילו אני נורמלית לכמה שניות. 

אבל אז אני נפגשת איתו שוב, וכשיש שתיקה והיא בכלל לא מביכה או מעיקה אני נוכחת לגלות שאני לא אוהבת אותו. אני פשוט נמשכת אליו, והשיחות איתו מהנות, אבל אני לא קרובה ללהיות מאוהבת. לא כמו שאני אמורה וצריכה להיות. לא כמו שחשבתי לפני שבוע. 

אני חוששת להודות שאני לא באמת אוהבת אותו, או קרובה ללאהוב אותו. אלא, אני אוהבת את הרעיון שלי אוהבת אותו. אני אוהבת את הדרמה שתהיה סביב האהבה הלא ממומשת שלי כלפיו. כלפי היזיז הנחמד והמתוק שלי. 

אז אני עומדת מול המראה וחושבת לעצמי, מי כבר יאהב אותי? מי יכול לפתח רגשות למקרר המוסווה לנערה מתבגרת מלאת הורומונים שטניים? 

ויותר נורא, אני מסתכלת במראה ומחייכת לעצמי. לנערה מתבגרת מלאת הורמוניים שטניים, ולא מבינה איך היא לא מתמלאה אהבה. אף פעם. 

כל מי שהיא עושה זה להיות חרמנית.