ההתלבטות שהייתה לי איך לפתוח, הסתיימה לה חיש קל לאחר שקבלתי מדורי מכתבים שכתבתי ב- 1973.
לא היו בידי העתקים מהמכתבים האלה, כמו גם מהמכתב ששלחתי להורים של חשמונאי ושעמיר העלה השבוע מ"האוב". מה לעשות, הנייר "במדפסת" שלנו בכפר עין-אנוריה שבתוככי המובלעת הסורית, בו שהתה סוללה ג' של גדוד 412 במשך כל מלחמת ההתשה ועד השחרור, הנייר "במדפסת" הזאת, אזל.
מכתבים אלו אותם לא ראיתי 36 שנים מאז כתבתי אותם, הם "קולות" מהעבר שלא עזבו, עוזבים ויעזבו אותי לרגע.
אקרא ממכתב שכתבתי לדורי בשבת ה- 3.11.1973 (השינויים קלים):
" השקט הזה הרגיע אותי קצת. הייתי במצב מאוד לא טוב ונפילתו של רוני עשתה לי פצע בלב. הייתי אתו מתחילת המלחמה, הייתי לידו כשזה קרה (גם גדף היה).
רוני של המלחמה היה נהדר, אמיץ ואופטימי עד כאב. בכמה מקרים קשים וכאלה לא היו חסרים לצערי, ממש הרגשתי בטחון להיות לידו.
הייתי אצל ההורים שלו, הראשון שספר להם על רוני במלחמה. לאחר שעזבתי את הבית, הרגשתי מן הקלה על שפרקתי את מה שהיה לי והיה לי חשוב מאוד שההורים שמעו את זה והם ממש שתו בצמא את דברי.
לא בוכים כבר על חברים שהלכו להם. אין מספיק דמעות כדי לבכות על אחד ורוצים הרי לבכות על כולם.
יחד עם רוני נהרגו עמי קהת (נחל"אי, בחור נפלא) ומיכאל דטל (עולה חדש שסופח אלינו) ושמעתי שגם גדי זמטר מאפיק, ששבוע קודם עשיתי איתו תורנות ברפת בהגושרים, נהרג.
הלכו הבחורים הכי טובים: מהכיתה, מהשכונה, מהטירונות. לפעמים באה לי הרגשה נוראה כזאת, שממש יהיה לי לכבוד להצטרף אליהם.
כשרואים את התמונות מהשבי ויודעים שבחורים כמו חשמונאי ואהוד, נמצאים שם מושפלים ומעונים, אתה מודה לאל ששפר מזלך, שגם עזרת להכות באויב וגם יצאת מבלי שנפגעת פיזית.
במלחמה הרגשנו סיפוק להלחם על הבית. כשהתחלנו, המצב היה מאוד לא טוב, לא ידענו על גורל כפר-חרוב ובאחת החופשות כשבקרתי שם, שמחתי לראות שהמשק לא נפגע.
לאט לאט התקדמנו ועזרנו בהדיפה ונכנסנו פנימה לסוריה ועשינו עבודה חשובה. אבל מה כל זה שווה, אם בחורים כאלה אינם עוד".
כך כתבתי, בחור בן עשרים וקצת שהוטל אל שדה הקרב, ללא כל הכנה מוקדמת, מהפסטורליה והתמימות שבהקמת קיבוץ חדש, היישר אל התופת של אבק שריפה-קולות פגזים יוצאים ובאים-זיעה-דם ומוות. אפשר בכלל להכין מישהו לגיהנום שכזה?
הגנרלים מכירים היטב את כל אלה ולכן יש לקוות שהם יעשו, כדי למנוע מלחמות, גם תוך נטילת סיכונים (ראו וייצמן, רבין, שרון וברק).
ממרום שנותי, שהם גם "במקרה" מרום שנותיכם ולמרות שעברתי בחיי אירועים משמעותיים כגון: חתונתנו, לידת הילדים, סיום קורס הקצינים של מתן, סיום קורס החובלים של דרור ועוד כמה חודשים, יש מצב לסיום קורס הקצינים של ניצן (שמתם לב שאצלנו אני החפ"ש היחיד, אך זה ש"אחראי" למורשת הקרב) ולהבדיל גם עברתי שני ניתוחים לא נעימים.
למרות כל אלה, גם היום 36 שנים אחרי, אני רואה במלחמת יום הכיפורים את האירוע המכונן של חיי.
אין אירוע שעברתי בחיי שישווה לו, אין אירוע שידמה לו. אין אירוע שהשאיר את חותמו ואת שריטותיו עלי, כמו האירוע הזה.
עד גיל 45 לא רציתי בכלל לשמוע ולדבר על המלחמה. מאז יצא לי לספר על הזיכרונות שלי ממנה בשלוש הזדמנויות שונות: ביום המילואים האחרון שלי כמורשת קרב לחבר'ה הצעירים של הסוללה ובשני טיולים ברמה עם חברים ובמסגרת הבנק. את שיח התותחנים המופיע בחוברת לזכרו של רוני, שיח בו לא השתתפתי, קראתי לראשונה רק לפני כשנתיים ורק השבוע, לקראת המפגש הפנומנלי הזה (ותודה לאריאל ולכל המארגנים), יצא לי לדבר עם גדף בפעם הראשונה ובחטף על מוצאי היום הנורא ההוא.
"לא שרתי לך ארצי,
ולא פיארתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות".
רחל.
בשבת ההיא של יום כיפור באו לקחת אותנו בבוקר מאפיק. עברנו בגבע לקחת את רוני. אני זוכר כמו היום, איך הוצאנו אותו מהחדר של שרה'לה. נסענו לצריפין שם תפסה אותנו האזעקה. מצריפין נסענו במוצ"ש לימ"ח פילון שעל יד ראש פינה ולאחר התארגנות על הכלים, התחלנו כבר ביום ראשון בערב לירות מאזור כורזים שמצפון לכנרת.
זכור לי שכבר משם ראינו מטוסים שלנו נפגעים מטילים ולא הבחנו במצנחים נפתחים. כבר אז הייתה תחושה שמה שהיה לא יהיה.
משם המשכנו וירינו מאזור גשר אריק. ממש במקום הזה חלפו מעלינו הפנטומים בדרכם לתקוף את המטכ"ל הסורי בדמשק. לשם הגיעו רגלית שרידים של סוללת תותחים שהורכבה בחופזה מחניכי קורס מפקדים ושהותקפה ליד תל פרס ע"י טנקים סוריים. רבים מהם נהרגו והנותרים הצליחו לברוח ולהגיע ממש אלינו.
משם המשכנו ופרסנו בכניסה ליהודיה, בה היינו בעבר הלא רחוק לא אחת בימים טובים יותר. תוך כדי ירי משם קרתה לנו ביום רביעי ה- 10.10 תאונת ירי בה פגז התפוצץ בתוך הקנה. היו לנו שני הרוגים ומספר פצועים, ביניהם רפי ברטא ואדם שנפצע קשה מאוד.
למרות ההלם מהתאונה ומהאבידות, הסוללה המשיכה לתפקד. זכורה לי פריסה בשדה מערבית מעין זיוון ממש בלב המלחמה, כשמקדימה ניתן היה לראות טנקים פגועים בכניסה לקיבוץ וזכורה לי גם פריסה בשדה בין תל אביטל לקוניטרה, בה בפעם הראשונה (ולא האחרונה) ירדו עלינו מיגים. במצב כזה נעשה לך יבש בפה. המיגים טסו כל כך נמוך שניתן היה ליצור קשר עיין עם הטייס.
המטוסים הספיקו לעשות עלינו יעף אחד שלא גרם לנזקים ולפתע הגיחו מאחורי התל שני מיראז'ים שבכמה שניות הפילו את המיגים. אתה עומד למטה ורואה סרט כזה ממש מעליך. לא יאומן!
בשבת ה- 13.10, שבוע אחרי תחילת המלחמה, עברנו את הקו הסגול של 67 ונכנסנו לתוך מה שנקרא אחר כך המובלעת הסורית, אצבע קרקעית שצה"ל יצר וש"הצביעה" לכיוון דמשק.
אגב, מהקו הראשון של המובלעת הזאת, סוללה מהגדוד שלנו ירתה כמה ימים מאוחר יותר אל פרברי דמשק ושתקה את שדה התעופה הבינלאומי של סוריה, אירוע שהוכיח ידו של מי הייתה בסוף על העליונה.
זכור לי בהמתנה לכניסה למובלעת את רוני יושב בקדמת האלפא (הזחלילית שהייתה מלווה את התומ"ת, התותח המתנייע) ומאזין בקשב רב ברשת הקשר לקרבות המתחוללים לפנינו.
בימים הבאים, לאחר שנכנסנו פנימה, לא עשינו הרבה בגלל שנגמרו לנו הפגזים והמתנו שהמלאי יתמלא מהרכבת האווירית שדוד ריצ'ארד (ניכסון) שלח לנו.
הטעות הפטאלית הייתה שנשארנו מספר ימים באותו מקום, מבלי להחליף עמדה, כל זה כאשר הסורים מתצפתים עלינו מהחרמון.
את המחיר הכבד של הטעות הזאת שילמנו ביום חמישי ה- 18.10 ערב שמחת תורה תשל"ד. מיד כשהיום החל להפוך ללילה, התחילו הפגזים לרדת ממש עלינו. מאותו הלילה הכל כבר היה אחרת.
גם עלי יכלו לזעוק כמו בשיר "אז למה לא מלאו עשרים לנער?", למרות שכבר היינו בני עשרים וקצת. הפגז שקטל את רוני היה מאוד קרוב אלי וההדף שלו קרע לי את המכנס מעל ברך רגל ימין, אך למזלי לא נפצעתי, רק משום שהיה לי יותר מזל מרוני ובגלל ששכבתי יותר נכון על הקרקע.
במשך מלחמת ההתשה (האש לא פסקה למעשה לרגע) שהתה הסוללה בכפר עין-אנוריה הזכור לטוב מתחילת דברי (זה בו הייתה "המדפסת" בלי הנייר).
עברנו שם חורף קשה במיוחד, קשה תרתי משמע, חורף 73 שלנו שגלש גם ל- 74. יש לי תמונה של התומ"תים יורים כשברקע שלג, אך כשמזג האוויר קשה, יורים פחות וזה כמובן טוב.
באחד הימים הצבנו על הציר המרכזי של המובלעת, ציר אמריקה, את אנדרטת הפח לזכר חללי הסוללה, אנדרטה אותה אפשר לראות באחת התמונות בפיקאסה.
כשהגדוד השתחרר, בתלוש של המילואימניקים שבחבורה (אנחנו היינו עדיין בשירות סדיר) היה רשום 199 ימי מילואים, שנספרו מאז אותה שבת ה- 6.10 בה קבלנו את הצו 8.
שמחתי מאוד לחזור לפסטורליה שעברה בינתיים דירה, מאפיק לכפר חרוב.
עפר בירן (במלחמה, בלהוסקי)