לפעמים אני חושב על רגשות, בדרך-כלל זה כואב.

לפעמים אני חושב על העתיד, בדרך-כלל זה בתוך בועה תל-אביבית חסרת רגשות, בגלל זה זה לא כואב.

לפעמים אני חושב על אחרים, בעצם הרבה יותר מלפעמים. אני אוהב לחשוב על אחרים. אני אוהב אחרים.

לפעמים כואב לחשוב על הרגשות של האחרים בעתיד, אבל זה חשוב לקחת גם את זה בחשבון.

לפעמים אני עושה דברים בלי לחשוב, כשזה בנוגע לאומנות לפעמים זה מדהים.

כשזה בנוגע לחיים האמיתיים זה גם מדהים, לפעמים. לרוב לא.

לפני שנה עשיתי דברים בלי לחשוב, זאת-אומרת, כן חשבתי. פשוט חשבתי לא נכון.

חשבתי שחשבתי נכון, מסתבר שלא. הכל התפוצץ לי בפרצוף כמו בועה של אקונומיקה שאוכלת לי את הכל.

כבר אין לי ניצוץ בעיניים, רק חום, אפילו ירוק כבר אין. אומנות? נניח. גם זה כבר לא-משהו. תקופת פריחה זה לא.

רגשות? כבר אמרתי שאני חושב עליהם רק לפעמים? אמרתי. זה כואב.

אחרים? תמיד זה אח

הוא חזר.

אני אעזוב הכל, כי לפעמים אני חושב שאולי יש לזה סיכוי. אני רוצה לחשוב.

הוא הלך שוב. אני שונא את זה, אני שונא שהוא עושה את זה.

פעם הייתי קטן וטיפש, ולא באמת היה משהו, אבל אני יכול להגיד שהוא נגע בי.

היום אני חושב שזה כן יכול להצליח, אבל אני סתם עצלן מרוד,

שכל היום חושב כמה שכואב לו לחשוב על רגשות אמיתיים,

לא כאלה של אומנות.

פעם חשבתי שאני אוהב את כל החארטה הזה.

היום אני מגלה שאני עדיין אוהב את זה, אני זקוק לזה.

אבל אני פשוט לא אוהב לחשוב על רגשות, לא מאז.