אבא: תביא לי את השלט, תעביר ערוץ אני רוצה להמשיך לראות את המשחק. תומר: מה משחק עוד מעט מתחיל התוכנית שרציתי לראות, אתה גם ככה יודע מי ינצח. אבא: מאיפה אני יודע מי ינצח. תומר: אני יודע, ככה זה בכדורגל לא? מי משחק? אבא: ספרד נגד פורטוגל. תומר: ספרד תנצח. אבא: כמה כמה? תומר: שתיים אחת. אבא: בסדר, תעביר. (הבאתי לו את השלט, הוא העביר) תומר: טוב עוד שתיי דקות מתחילה התוכנית שרציתי לראות, אני הולך לראות בחדר, תהנה.

כעבור שעתיים

אבא: תומר, נחש מה. תומר: מה. אבא: ספרד ניצחו את פורטוגל שתיים אחת. תומר: אמרתי לך. אמא: נו, מצאנו עוד משהו שאתה טוב בו, אולי תתפתח בתחום הכדורגל. תומר: אני חושב שאני אדבוק באופנה.

קורה לכם לפעמים שאתם מרגישים שאתם משהו מיוחד באמת? שראיתם יותר מדי תוכניות טלויזיה ואתם חושבים "וואלה, אני משהו מיוחד. יום אחד אני אגלה שאני יכול להזיז דברים בעזרת המחשבה, או לצפות דברים". אני זוכר שכשהייתי צעיר יותר, הייתי יושב על האסלה בחדר האמבטיה שלי (אני קורא לה שלי כי בעיקרון היא אמורה להיות שלי ושל אחי הקטן, אבל אחי הקטן מתקלח בד"כ בחדר אמבטיה של ההורים שלי) וחושב שאני בטח משהו מיוחד. אחרי שראיתי יותר מדי תוכניות טלויזיה, הייתי בטוח שאני האחד, ההוא הנדיר הזה, בעל הכוחות שיכול לראות דברים מראש, שיכול להזיז דברים בכוח המחשבה, שיכול להרוג מישהו אפילו כשהוא רק בן 8.

הרבה השתנה מאז, עדיין יש לי את התהיות האלה, האם אני משהו מיוחד, אם יש לי יכולות שאין לאף אחד אחר, ואם כן, האם זה נחשב לכוחות על-טבעיים? במובן מסויים היום אני מבין שאולי לא ניכנתי בכוח להרוג אנשים בשלוש נגיעות, או לעוף, או לגרום לעולם לעצור, אבל כן ניכנתי בדברים שרק אני יכול לעשות. אני יכול להמם אנשים בשלוש דקות, לעוף לעולם משלי בכל רגע שארצה, ואני רוצה להאמין שבשלב מסויים בחיים שלי אגרום לעולם לעצור ולהתבונן על האומנות שלי.

הרבה פעמים בחיים עלתה המחשבה בראשי, שאני רוצה להיות מישהו שישנה משהו בעולם, בד"כ בהקשר של עולם האופנה. אני רוצה להיות זה שבגללו אנשים לובשים את מה שהם לובשים, אני רוצה להיות מישהו שאנשים מתרשמים ממנו, מישהו שישאיר חותם. מישהו שאפילו בעידן המהיר-מדי שלנו, יצליח להפגין נוכחות, מקוריות וייחודיות. ואם לא זה, אז לפחות מישהו שבגללו מישהו אחר קם בבוקר וחייך.

לפעמים יוצא לי לחשוב שהחיים שלי יכולים להיות תסריט נהדר לסרט, לפעמים אני חושב כמה נחמד ומקורי היה אם הייתי מצלם כל יום מה שאני לובש ופוצח בפוסט אמיתי וכנה על איך אני מרגיש ומה עבר עליי באותו יום, בצירוף התמונה. לפעמים אני חושב שכל מה שעברתי עד עכשיו הוא כלום, ולפעמים אני חושב שכל מה שעברתי והשגתי עד עכשיו הרבה היו חולמים להשיג ב-40 שנות חייהם עד כה. לפעמים אני שמח, לפעמים טוב לי עם מה שיש לי, לפעמים התכונות הטובות מעפילות על המגרעות. לפעמים אני מרגיש שאני צריך להודות למישהו על שכך יצאתי, ועל כל הדברים הקטנים והגדולים שקורים לי בחיים, על המסלול שאותו לקחתי, על הדברים שבחרתי להתאמץ ולטפח, ועל היכולות, שהן לפעמים דיי על-טבעיות. כן, לפעמים אני גם גאה בעצמי, ומודה לעצמי, בין השאר.

 

כינוי חדש - אופנתן. "אפנתן" במילון -

"בעל אפנה, ממחה בקביעת אפנות חדשות".