מכירים את ימי הנחת האלו? אלו שאתם פשוט מוצאים את עצמכם שוכבים על המיטה, ומחייכים. אתם יודעים שיש בעיות, דאגות, דברים לעשות, אבל באותו הרגע פשוט לא אכפת לכם. זה קורה בד"כ בסופ"שים או בימי חול בחופש הגדול. אצלי זה קורה אחרי גאווה גדולה במשהו שעשיתי, אני שומע שירים נוסטלגיים ומרגיעים, ופשוט יושב מול המחשב וכותב מחשבות. כמו עכשיו, אני כל-כך רגוע שאפילו לא לקחתי רטלין. יש תחושת נחת בתקופה האחרונה, כאילו סוף-סוף אני מקבל חזרה את כל מה שנתנתי, כאילו סוף-סוף אנשים מכירים בכשרון שלי ויש לי את מי לשתף ביצירה שלי.

כשהשיר ברקע "Mrs, Robinson" החיים נראים כל-כך יפים. אפילו שעוד לא יצא לי להקשיב לעומק למילים, פשוט כי איך שהן נשמעות מסתדר לי נהדר באוזן. בשילוב הלחן; הגיטרה הדומיננטית והקול הבסי, ועם זאת דיי גבוה בקטעים מסויימים, של הזמרת שעושה קאבר נהדר לשיר נהדר. כל מה שבא לי עכשיו הוא לשכב במיטה ולהגיד "תראו, עשיתי את זה". נחת גדולה משתלטת עליי, כל הגוף רגוע אך לא רדום, חיוך גדול ומרוצה על הפנים, והרבה שלווה.

ברגעים כאלה כל מה שבא לך לעשות זה כמובן לנוח על עליי הדפנה ולהתרשם מפרי היצירה שלך תופס תאוצה והופך למשהו גדול ומוכר, אבל הוא לא ישאר כך לנצח. צריך לעבוד ולקדם, ולכתוב, וליצור עוד ועוד. תמיד יש את הפחד שבציפיות. אחרי פוסט כמו הפוסט הקודם אני לא בטוח שאני אעמוד בציפיות, כי עם כל הכבוד לבלוג שלי, הפוסט הזה דיי לא קשור למה שאני כותב פה בד"כ (מוזמנים ללכת קצת אחורה). אני גם לא רוצה שהבלוג הזה (האישי) ישנה פתאום תדמית, נוח לי שאני יכול לכתוב מה שאני רוצה, אפילו שאני יודע שהרבה ממי שאני מכיר קוראים פה. נוח לי לחשוב שזה מקום הבריחה שלי מהאופנה, כי לפעמים גם אופנה מתחילה ללחוץ על החופש היצירתי. בעיקר כשהכל פרחוני ומעיק. אני נהנה מהעובדה שיש לי מקום שאני יכול לעשות בו הכל, אין 'מוניטין' לשמור עליו, ואף אחד לא מצפה לשום דבר מיוחד (לפחות לא עד עכשיו). אני אוהב את ההרגשה הלא-לוחצת.

בא לי לצלם משהו נועז, חתרני, משהו אינדי, משהו בשחור לבן.

משהו שייצא מטושטש ולא מתאמץ, משהו שכיף לצלם. אני הולך לגרום לזה לקרות.

אופנתן.