אני רוצה לשוב הביתה, אל זרועותיך העבות, אל כפות ידיך המחוספסות, אל חזך האיתן, כמהה.

לרוץ אל שובכך בעיניים לחות וגרון חנוק, משתנק רק מהמחשבה על הנגיעה הכי קטנה.

רוצה להיות מוקף בך, בכל גרגר שלך, שבונה לאט לאט את ארמון החול המתמוטט שאתה.

אני רוצה לשוב אל מיטתך, בלילות קרים, להרגיש את צלעותיך נצמדות במסירות אל חוליות גבי.

לשוב אל מיטתך, לשמוע מאום מלבד נשימותיך הכבדות המלטפות את עורפי, מצמררות, נעימות.

לראות מאום מלבד כפות ידיי המונחות על המיטה, זזות מילימטר בכל פעימה של ליבך.

תחבק אותי הכי חזק שאתה יכול, כי אני נרמס פה, תאחד אותי.

תכדר אותי ותחוג עם אצבעותיך על גבי החשוף, עד אשר לא אחוש יותר כאב.

אני ארוץ הכי מהר שלי, כנמר בשעת ציד. ארוץ הכי חזק ואתנגש בך, אשבר, רסיסיי ינעצו בך.

אני רוצה לשוב אל סיפוריך, אל המילים היפות שאינך יודע לומר מלבד בעיניך החודרות.

לחזור אל שעת לילה מאוחרת, שתלחש את מה שאתה מפחד לשמוע שאמרת בקול רם.

תיקח אותי מפה, תשא אותי על ידיך, עייף ותשוש, וריק מכל קמצוץ ושמץ של כח.

ים של חתכים ודקירות לגופי, ולך זה לא יזיז, אתה רק תחבק אותי, חזק, תרטב בדמי.

אני שחור ומלוכלך, מסריח ומגעיל, עייף וטיפש, משוגע ולא הגיוני.

ואתה תאהב את זה, ואותי.

אני רק רוצה לשוב הביתה.

אופנתן.