אני לא חלק מהטבע, אני חיה עם קוצים עשויים ממשי, אני גזע עץ שרוף עם פרחים מלבלבים כל בוקר מחדש.

אני עף בכל בוקר ומתרסק בכל לילה, אל תוך האין סוף הזה שאני קורא לו הנפש שלי.

אל תוך שדות עצומים של כלום, של תבואה מרקיבה, של הריסות בניינים נטושים.

אני לא חלק מהטבע, ונמאס לי להיכנע אליו, אני נלחם בכל הכוח, וכל הכוח שלי שווה לגרגר חול לעומתו.

אני קופץ ראש אל המים העמוקים, אל הגלים הגבוהים, המסוכנים, אני נוגע בקרקעית וצף באיטיות למעלה.

יושב באמצע רחוב שומם, חשוך, מחכה למשהו גדול, מחכה למשהו קטן, מחכה שמשהו יקרה.

אני מצטער, על כל ההבטחות שלי שמעולם לא קיימתי, על כל פתרונות השווא שהצעתי.

וכל נשימה שאני מכניס, מרגישה לי כמו חצי, מרגישה כאילו האויר לא ממצה עצמו, לא מגיע לשום מקום.

וכל מצמוץ שלי מתארך, מן הפחד לפתוח את עיניי שוב, ולגלות שאני עדיין באותו המקום. לבד.

אם כל מה שהייתי חושב היה נאמר, אולי הייתי במקום אחר לגמרי עכשיו, אם הייתי חושב על הכל.

או אם לא הייתי חושב על כלום, ולהמשיך להילחם בטבע היה נראה לי הגיוני.

בכל פעם שאני מכניס את הרגל הלבנה שלי לכל השחור הזה, אני נזכר בך.

בכל צעד שאני עושה אני נזכר בך, שלא עזבת אותי ליפול.

כי אני לא חלק מהטבע, אני חיה לא אמיתית בסכנת הכחדה, שאיש אינו מודע לקיומה.

אופנתן.